מוטיב האכילה והשתייה – מוטיב זה מתווסף למימד המסתורין שאופף את האדונית בפרט ואת הסיפור כולו בכלל. חידת הסכין מבשילה מהר וברורה יותר (כמאמר סטניסלבסקי וצ'כוב – אקדח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית) אך חידת האוכל והשתייה מתבשלת לאט לאט, כמו המזון שהיא מכינה לו ומכינה אותו (אגדת עמי ותמי) . הרוכל הולך ומתקרב אל האדונית, שוכח את יהדותו, אוכל בשר וחלב גם יחד,אוכל לא כשר פרי שחיטתה של האדונית, והולך ומשתקע בחידת במזון, בחומריות, בנהנתנות שלו. כל אימת שחששותיו שלו כלפיה גוברים והיא מרגישה בהם, היא תוחבת לפיו מזון ואף בכוח. כך היא משכיחה ממנו כל סממן של חשד כלפיה. צידוקיו להימנעותה משתייה ואכילה מגוחכים, הוא מפרשם על פי טובתו והנאתו – אולי היא נמנעת לאכול עמו מטעמי מעמד. היא ממעמד רם והוא נמוך אך "משנתרגל בה שכח שהיא אדונית והוא יהודי, והיה תוהה יותר ויותר".
העדפת החומר על פני הרוח עולה בהקשרו של מוטיב זה כמו גם בהקשר של מוטיב הסכין. האדונית חושפת את דמותה באופן ברור וכן אלא שהרוכל מסרב לראות את המציאות נכוחה. הוא לא מיב לנוכח אמירותיה הכנות והגלויות : דם אדם אני שותה ובשר אדם אני אוכלת. אמירה זו הכנה ביותר והגלויה ביותר, לא ברורה לו אולי בגלל האבסורד שהיא טומנת בתוכה. היא מכנה את היהודי פגר ונשר והרוכל סבור שכינויים אלו שגורים בשפתם של אדונים ושרות ממעמד גבוה, שאין מעמדו כמעמדם.
אך החידה נוקבת בליבו "היה נוקב בליבו". היא מזהה בו את הארוחה הבאה שלה "קליפין של אווז,…זיפים של חזיר". אלא שהוא מוטרד אך לא מעבר לכך כי הוא לא לוקח את רגליו ובורח.
מוטיב האכילה והשתייה משמש גם כאמירה ביקורתית כלפי היהודים שמעדיפים את החומריות על פני הרוחניות. מפקירים את טובתם, יהדותם, ערכיהם ומוסריותם לטובת הנאות כמו מזון ושתייה שהם צרכים בסיסיים קיומיים ראשוניים בלבד ללא חשיבה שיפוטית ערכית של ההוויה הקיומית של האדם היהודי, שצריך לסמן לו מטרה נעלה רוחנית של מציאת פתרון אחר לנדודיו (כמו הרוכל הנודד); פתרון שאינו קיים בביתו של הגוי, במה שנראה ליהודי כמפלט, כהגנה. להפך. ביתו של הגוי הוא הסכנה האורבת לפתחו של היהודי והיא היא הסכנה לקיומו הפיזי, להמשכיותו הדורית ובמיוחד לדת היהודית. בקרב הגויים נטמע היהודי, והטמעתו והתבוללותו בולטים במיוחד באמצעות מוטיב האוכל.
