| המוטיבים ביצירה "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון ראו סיכום כולל של האדונית והרוכל לעגנון בקישור. מוטיב – יחידת טקסט בעלת מילה או שתיים, נושא מסויים, החוזר ביצירה יותר מפעם אחת ומעניק ליצירה משמעות נוספת.
מוטיב מנחה (לייטמוטיב) -מוטיב מרכזי ביצירה, אשר סביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה.
מוטיב החזרה
מוטיב החזרה הוא לייטמוטיב משום שהוא מנחה את הסיפור מראשיתו ועד סופו. מוטיב החיזור על הפתחים פותח את היצירה ומסיים אותה ובכך יוצר מסגרת לסיפור. למוטיב זה גם תפקיד של אפיון דמות – הוא מאפיין את דמותו של הרוכל המחזר על הפתחים, זהו רוכל עקשן מאוד הרוצה למכור את סחורתו, חוזר ומשתחווה לפני האדונית ומציע לה לקנות מסחורתו. בסיום הסיפור ניצל הרוכל משיני האדונית וחוזר לחזר עם סחורתו ממקום למקום.
הסיפור עוסק גם בחיזור שבין גבר לאישה. בעקבות החיזור אחרי האדונית מופיעה גם החיזור אחרי אלוהים אחרים. לבסוף, הרוכל ניצל משום שיצא לקרוא "קריאת שמע" שהיא בבחינת חזרה בתשובה.
ניתן לראות כי מוטיב החזרה הולך ומתעבה בעזרת מגוון המשמעויות שלו. מאחר ובכל פעם לשורש ח.ז.ר יש משמעות שונה, הופך מוטיב זה למוטיב המארגן ומקדם את העלילה.
מוטיב הסכי מוטיב הסכין מופיע לכל אורך היצירה. בפעם הראשונה אנו פוגשים את הסכין באקספוזיציה. מכל הדברים שמציע הרוכל, בוחרת האדונית דווקא בסכין הציידים. האדונית מתעלמת מן המוצרים האמורים לעניין נשים ובוחרת בסכין. סכין זו נראית תחילה תמימה שכן האדונית גרה ביער, מבודדת מכל אדם וזקוקה להגנה. אולם על רקע המבחר המוצע לה בחירתה תמוהה במקצת, וכך לסכין יש תפקיד של אפיון דמות האדונית.
סכין זו שבוחרת האדונית היא הסכין שתשמש אותה בנסיון הרצח. מכאן שהסכין מקבלת מימד אירוני כאשר אנו מבינים שהרוכל מכר לאדונית את הכלי שבו תנסה לרצוח אותו.
הסכין מקבלת תפקיד של רמז מקדם כאשר האדונית מספרת לרוכל על מותו של בעלה ואומרת לו: "מה איכפת לך באיזו מיתה נהרג…או אם נשחט, הלא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם". כאן נמצאת האדונית בעמדה עליונה על יוסף הרוכל ועל הקורא, שכן היא יודעת מה שאין הקורא או יוסף יודעים – שעתידה היא לשחוט את יוסף בסכינה.
כאשר אומרת האדונית לרוכל להתפלל שלא יהיה גורלו כגורל שאר בעליה, מוזכרת שוב הסכין- הפעם בתיאור עיניה שעה שהיא מסתכלת בגרונו: "עיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה" . הסכין מקבל כאן איכות של תואר, היא איננה עוד סכין פיסית . הסכין מתארת את עיניה של האדונית ומאפיינת את נפשה.
הסכין מופיעה גם בסיוטו של יוסף. יוסף מתעורר משנתו בבהלה משום שנדמה לו כי תקעו סכין בלבו. הפעם משמשת הסכין כרמז מקדם וחלומו הוא חלום אזהרה.
למוטיב הסכין יש גם תפקיד של סגירת מעגל. הסכין שמכר הרוכל לאדונית, משמשת את האדונית ככלי רצח. כאשר הרוכל ניצל הוא מוציא את הסכין מיד האדונית והסכין חוזרת אליו מבלי שפגעה בו.
מוטיב העין והמבט
מוטיב העין והמבט הוא מוטיב השזור לכל אורך היצירה. הרוכל מבקש מן האדונית מספר פעמים: "הביטי וראי", "תני עינייך גבירתי". בקשתו החוזרת ונשנית של הרוכל מפנה את תשומת לב הקורא לתיאור עיניה של האדונית ש"עיקמה עיניה". כאשר הרוכל שב לביתה של האדונית, משום שתעה בחשיכה, נאמר כי האדונית "הביטה בו בעין זעומה". למחרת בבוקר חשב הרוכל לעצמו: "אמסור עצמי בידי שמים, ולא אבקש טובה מצרי עין" השימוש הלשוני במוטיב העין מתרחב ומתייחס לאופייה של האדונית.
תיאור מבטי האדונית גורמים להפרה של השלווה האפית של היצירה. תחילה הם נראים תמימים: "הציצה עליו ואמרה לו דומני שנפרץ הגג". בהמשך נאמר: "הביטה בו דרך חשד". כאשר מתקרבים השניים זה לזו מתלווה למבט האדונית חיוך משונה. האדונית מתבוננת מדי פעם ברוכל: "הביטה בו שעה קלה ואמרה…" אך מבטיה הולכים ואוגרים מתח: "…עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה".
בסוף הסיפור מתפענחים המבטים השונים: "עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה". מבט אחרון זה של האדונית מעמיד באור אירוני את בקשותיו החוזרות ונשנות של הרוכל בראשית הסיפור: "הביטי וראי.." – עקשנותו החוזרת גרמה לאדונית שתביט ותראה – תחילה את הסכין ואחר-כך את קורבנה המיועד, אך הוא לא ראה את הסכנה.
עגנון מתאר בדרך כלל את גיבוריו באמצעות פרטים בודדים העשויים להבהיר את אופים או מחשבותיהם ולא באמצעות תיאור מקיף. ביצירה "האדונית והרוכל" מאופיינת דמותה של האדונית באמצעות מוטיב העין והמבט .
מוטיב הסעודה (האכילה)
מוטיב הסעודה הנו מוטיב מרכזי בסיפור ותפקידו לאפיין את הדמויות ואת הקשר ביניהן. הסעודה בסיפור מהווה ביטוי למצבו הדתי של יוסף ולעזיבתו את מצוות היהדות: "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר-כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון".
לאורך הסיפור הסעודה מקרבת ומפרידה בין האדונית לרוכל. זמן רב עובר עד שהרוכל מרגיש במנהגה המוזר של האדונית בענייני אכילה. תחילה אינו מתעניין באדונית כי ישיבתו אמורה להיות ארעית ובהמשך שקוע הוא בתאוות האכילה. רק עם התחזקות הקשר ביניהם הוא שם לב לתופעה המוזרה. בשלב ההתחלתי הרוכל מוצא לעצמו תשובה שיש בה הסתברות ריאליסטית (מציאותית): הבדלי המעמדות ביניהם. אך הסבר זה מתבטל עם התהדקות היחסים ביניהם.
מצד אחד נמשך יוסף אל סוד אי-אכילתה של האדונית, אולם הוא גם מתרחק ממנה מאחר והיא אינה חושפת את סודה.
כאשר האדונית רומזת ליוסף על סודה, היא משתמשת במוטיב האכילה ומדמה את עצמה לחיה טורפת: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". גם הדימויים שהעניקה האדונית לרוכל לקוחים מתחום זה, דמויים שלגביה הם האמת כפשוטה, ועל ידי הרוכל הם נתפסו כמטאפורות (לשון ציורית): "מימי לא שיערתי לי כי בשרו של יהודי מתוק כלצ כך, נשיקותיך מתוקות, פגרי המתוק שלי".
גם בהמשך מרמזים דימוייה של האדונית על כך שהיא מזהה את יוסף עם דבר מה הראוי לאכילה: "זיפים של חזיר", "קליפין של אווז". בשלב זה פועל ברוכל כוח סמוי המפרש נכון את הדברים ומחלץ אותו מן הסכנה. ערנות זו מכינה אותו להתעוררות לקריאת "שמע" ולהצלה בעקבות כך.
בסיום הסיפור מתקין הרוכל לאדונית סעודה. תיאור הסעודה בסיום גם הוא אמצעי לאפיון דמותה של האדונית כחיה טורפת: "אף הוא התקין לה תבשיל, אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה…" |
כאן תוכלו למצוא את כל הסיכומים בספרות לבגרות באתר
