פילו-סופיה \ יוסף אבינון – סיכום

מבוא – כולנו למעשה פילוסופים בלי שאנו יודעים זאת, משתי סיבות: ראשית, נראה שכולנו עוסקים בשאלות קיומיות מפעם לפעם, על טעם החיים, המוות והכאב, על זהות עצמית ועל שאלות מטפיזיות. שנית, כיוון שלפילוסופיה יש נגיעה לכל תחום בחיים: יש פילוסופיה של המוסר, ההכרה, החינוך, הלשון, הדת ועוד. הפילוסופיה עוסקת למעשה במהות מצד אחד ובכוליות מצד שני – בשאלות מהותיות ובידיעה כללית של המציאות.

 

מהי פילוסופיה? לשאלה זו נשיב בשלוש תשובות היתוליות אך מאירות עיניים:

  • מה ההבדל בין מומחה לפילוסוף? מומחה יודע הרבה בתחום צר וככל שהוא מוסיף לחקור, הוא יודע יותר על פחות. פילוסוף לעומתו יודע מעט בתחומים רבים וככל שהוא מוסיף לחקור הוא יודע פחות על יותר. מאז ימי יוון העתיקה הוגדרו במדויק המדעים השונים, ועם הזמן התפצלו לתת-תחומים מצומצמים שבהם ניתן להתמחות יותר ויותר, זאת בעוד הפילוסופיה אינה מגבילה עצמה כלל בנושאי העיסוק ולכן קשה לאפיינה. גם ראסל בעצמו טען שהפילוסופיה היא מה שנשאר מהמדעים שיצאו ממנה, ולמעשה השאלות שניתן להשיב עליהן שייכות למדעים, ואלו שלא ניתן להשיב עליהן בוודאות נמצאות בפילוסופיה.
  • לפי אדמס, הפילוסופיה היא "תשובות לא מובנות לשאלות שאינן ניתנות לפתרון". הפילוסופים טובים יותר בשאלות מאשר בתשובות, שאלות הפכו למצרך נדיר והן מאיימות על פוליטיקאים אך גם על מורים, שמכוונים לקונפורמיות ואחידות, ועל הורים. השאלות מחייבות את הפילוסופים להגדיר היטב מה שאנחנו רוצים להבין, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
  • הסיפור על הפילוסוף ומרבה הרגליים מציג מספר פנים של הפילוסוף: ראשית, הפילוסוף אינו יכול לקבל קביעה של "הכול טוב", כי היא מצד אחד פשטנית וכוללנית מדי ומצד שני חד משמעית מדי. שנית, הוא מבקש ממרבה הרגליים לחשוב ברצינות על סדר הפעולות של הליכתו, כיוון שהוא טיפוס טרדן ומרבה להטריד בשאלותיו. לבסוף, הוא גורם למרבה הרגליים להפסיק ללכת, ומזאת אנו לומדים שאל לנו להגזים בשום דבר, גם לא בפילוסופיה.

 

אהבה ופילוסופיה – מקור המילה פילוסופיה הוא במילים היווניות philos (אהבה) ו-sophia (חוכמה). אהבת החוכמה עשויה להיחשב למהות חיינו, ומה שמייחד אותה הוא היותה רוחנית ובמידה הנכונה.

נעסוק כעת בקוטב הראשון של הפילוסופיה: האהבה.

אהבה מזוהה כיום עם דבר שנופלים לתוכו ושאין שליטה עליו, ועם יצרים אינסטינקטיביים ודחפים עיוורים. עם זאת, ניתן להבחין בשלושה מרכיבים באהבה: מין, ידידות וכבוד האדם.

מין ואהבה מזינים ומשלימים זה את זה, וכמובן שונים זה מזה. המין המלווה באהבה הוא תשוקה למיזוג ולאינטימיות, התלכדות של הגוף עם הנפש ואיחוד של הנשמות. המין נתפס במונחים של ארוס, שהיה במיתולוגיה היוונית בנם של שפע ושל עניות. בעוד שהמין הוא אקט פיזיולוגי-ביולוגי, הארוס הוא הרצון להגברת הלהט, המניע אותנו ומפיח בנו רוח חיים, והוא שואף לאחדות עם האדם השני תוך תשוקה ליצירת ממדים חדשים של התנסות. הגדרה זו, מן הסתם, מרחיבה את הגדרת המין, אך זו ההתייחסות למין מתוך אהבה בהיבט הפילוסופי.

הידידות והחברות מכילות את כלל החוויות ההדדיות של בני הזוג, על בסיס דאגה, התמסרות ומחויבויות זה לזו. בהיבט הפילוסופי מרכיב זה נתפס במונחי אחדות, שלמות והרמוניה. הפילוסוף שואף להשגת שלמות של המציאות, וראייה הרמונית של העולם כולו.

כבוד האדם הוא המרכיב היוצר את השונות, בניגוד לאחדות שדיברנו עליה. הוא מבקש להבין שבן הזוג הוא שונה ובעל ערך כשלעצמו, ויש לכבדו ככזה, ולתת לו חופש פעולה ופרטיות. בהקשר הפילוסופי, כבוד האדם מבוטא כהתייחסות לאדם כאל תכלית ולא אמצעי, ובכך יש לפילוסופיה מאפיינים דמוקרטיים מובהקים. הפילוסופיה אינה שופטת אף שוני או מוזרות, אלא מאפשרת להכיר ולהוקיר דעות שונות ומנוגדות.

לסיכום, הארוס, האחדות והשלמות, והאדם כתכלית, הם דרכי הביטוי המרכזיות של האהבה בהקשר הפילוסופי שלה.

 

חוכמה ופילוסופיה – אבינון מציג בעמוד 115 מספר ביטויים לשוניים העוסקים בחוכמה, ולומד מהם על שלוש קטגוריות מרכזיות של סגולות האדם החכם:

חוכמת הלמידה – האדם החכם אינו מפסיק ללמוד על מנת לשמר את חוכמתו, והוא לומד מכולם. הוא שואל שאלות, מטיל ספק וחוקר על מנת להגיע להבנה מלאה, ואינו בוחל באמצעים לשם כך. הוא שואף לשלוט במצב, מוכן לטעות ולהיכשל, ומעוניין לקבל ביקורת, הכול על מנת ללמוד, לדעת ולהבין.

חוכמת הראייה למרחוק – האדם החכם חושב כמה צעדים קדימה, בוחן את התוצאות ומכלכל את צעדיו כדי לא להיתפס לא מוכן. גישתו פעילה ועל כן הוא בוחן את עצמו תוך כדי תנועה, שואף תמיד ללכת קדימה ומאמין בעצמו וביכולותיו.

חוכמת המיצוי – האדם החכם יודע להפיק את המרב מכל דבר, ובעיקר מעצמו. על כן עליו ללכת לפי העיקרון הסוקרטי של "דע את עצמך", כדי למצות את יכולותיו בכל סיטואציה. על כן, הוא מפתח מספר סוגים של מודעות עצמית: מודעות תחושתית (לגופו ולקצב החיים הגופני שלו), תפישתית (למערכת היחסים עם העולם הסובב), הכרתית (מודעות לאותנטיות ויכולת להודות בשקר ולהיות נאמן לעצמך ולהגיע לאמת פנימית), רגשית (להכיר את רגשותיו השונים לחיוב ולשלילה, להביע אותם ולהתמודד איתם) ויצירתית (פיתוח הדיון ושכלול יתר סוגי המודעות העצמית).

לסיכום, שלושת האפיונים המרכזיים של החוכמה הפילוסופית הם הכושר ללמוד, היכולת לראות את הנולד והשאיפה למיצוי עצמי.

 

חינוך ופילוסופיה – מה הקשר בין פילוסופיה לחינוך? חינוך המכוון פילוסופיה מושתת על כך שאי אפשר לכפות את הלמידה, שבני אדם סקרנים מטבעם ושחינוך הוא משהו שאנשים עושים לעצמם. מכאן נובעים שלושה עקרונות: מעורבות (על הלומד להיות שותף מלא לתהליך הלמידה), רלוונטיות (למידה משמעותית קשורה בעולמו של הלומד) וכבוד האדם וחירותו (יש להאמין באחריות התלמידים ולהכשירו להיות אדם חושב).

למרבה הצער, כידוע, החינוך שלנו לא מצטיין בחשיבה או הכשרת התלמיד להיות אדם חושב, אלא התלמידים בעיקר מקבלים "מוזיאון של גרוטאות" – מידע לעוס שעליהם לשפוך בחזרה בבחינה. המורים לא מחנכים כיום, ברובם, לחשוב מחוץ לקופסה או לחשוב בכלל, אלא רק להיסמך על תשובותיהם. רבים נוטים לחשוב שחשיבה טבועה באדם, ושלא נדרש ללמוד לחשוב, אך למעשה זהו התהליך שבו עוסקת הפילוסופיה. סיבות רבות גורמות לנו שלא לחשוב לעומק, בהן לימוד בע"פ, אוטומציה, שיגרה, עייפות נפשית וגופנית, ועוד.

על מנת לברר מהי חשיבה, נתבונן בחמשת השלבים של חשיבה שאותם מציין דיואי:

  • בעיה – סיטואציה בלתי שלמה שיש בה אי ידיעה או ספק. במקום שבו הכול ידוע, אין חשיבה אלא דקלום.
  • הגדרת הבעיה – איסוף נתונים להגדרה מיטבית של הבעיה.
  • העלאת השערות – על סמך הנתונים, ניתן לנבא את העתיד וליצור השערה חדשה.
  • פיתוח ההשערה – ניסוח ההשערה במונחים יציבים, מדויקים ועקביים.
  • בחינת ההשערה – יישום ההשערה הלכה למעשה ובחינת אמיתותה. כאן נציין שגם כישלון של השערה הוא בבחינת חלק מהחשיבה והלמידה, באותה מידה שלומדים מהצלחות.

מכאן נגיע למסקנה שכדי לטפח חשיבה, יש לחנך למציאות של בעיות. כך, נעודד את התלמידים לשאול שאלות, להטיל ספק ולחיות עם כישלונותיהם, ובאותה נשימה נסייע להם להיות בלתי תלויים ולקבל אחריות על עצמם. דווקא הביקורת היא המשמעותית כאן, ולא ההסכמה על תשובות, כפי שמתקיים כיום.

 

סיכום – הפילוסופיה מסייעת לתלמיד להפוך מ"ראש קטן" המאחסן ידע, ל"ראש גדול" המעריך ידע כדי ליישמו. הפילוסוף אכן עוסק בעיקר במילים, אך הן אמצעי התקשורת המרכזי שלנו ואבני המשחק של הפילוסוף, ובאמצעותן הוא לומד על חיינו כולם. הפילוסופים גם נדמים כמרחפים, מפני שהם מסתכלים על העולם ממעוף הציפור, וכי הם משאירים איזה "שטח פנוי" לתמיהה ותהייה.

חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים

סיכומי מאמרים בחינוך

יהדות ותרבות המחלוקת

האם האמונה של היהדות באמת אחת היא האמונה שכדי להגיע אליה צריך לעמת בין אמיתות מנוגדות? על תרבות של מחלוקת מאברהם אבינו עד חכמי ימינו

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: