סיכום: מיליטריזם בחברה הישראלית \ ברוך קימרלינג

מיליטריזם בחברה הישראלית \ ברוך קימרלינג

משה דיין כנקודת מוצא

בהספד שנתן דיין לפני יותר מ35 שנה (ציטוט של ההספד פותח את המאמר) ניתן להבחין בשבעה צפנים מרכזיים המבנים את המציאות שבה אנו מצויים וחיוניים להבנת החברה:

  • אנו מדינה של מהגרים- מתנחלים
  • ה"ערבים" כקטגוריה כוללנית שונאים "אותנו"
  • מצב זה הוא הכרח, כל שבידנו לעשות הוא להבטיח את קיומנו
  • קיום זה מובטח רק בעזרת האגרוף והחרב
  • כל יתר המטרות החברתיות נבלעות בתוך מטרה דומיננטית זו
  • מוטל עלינו להיות חברה מגוייסת
  • עלינו לקבל כמובן מאליו את הקורבנות בחיי אדם תמורת עצם הקיום

הדומיננטיות של צפנים אלה, ובעיקר הנסיבות והתוצאות המוסדיות והפוליטיות שלהם, עיצבו את החברה הישראלית במידה מכרעת. מרבית  האוכלוסיה התנסו בשרות צבאי וביטחוני וחלקים נכבדים מהווייתם התעצבו במהלך שרות פעיל וממושך. השתתפות זו הינה אישית וקולקטיבית כאחת, ואף מצב טוטאלי החודר כמעט לכל פינות החיים. אם קיימת הוויה סוציולוגית משותפת לכל הדורות ולכל העדות הרי זו הווית המלחמות והצורות השונות של שרות צבאי ביטחוני.

אם נרצה ואם לא- אנו חברה מיליטריסטית מובהקת, וזהו גם העיקרון המארגן המרכזי שסביבו נעה החברה הישראלית. במאמר זה יעשה ניסיון לאתר ולנסח מיליטריזם זה, בעיקר בהקשר של הסכסוך יהודי- ערבי.

 

הגדרות ופרשנויות קודמות

אחת מהשאלות הנשאלות במדעי החברה היא- כיצד בישראל, שבתוכה תופסים הכוחות המזוינים מקום כה מרכזי והינם בעלי חשיבות קיומית, לא התפתח מיליטריזם. התשובות שבדרך כלל ניתנות לשאלה הן צירוף של משתנים: חוסנה של המערכת הפוליטית והתרבות הפוליטית הדמוקרטית, אופיו של הצבא הישראלי כ"צבא העם", קיומו של מידור מוסדי ומנטלי בין הצבא לתחום האזרחי וכו'. כשהצבא כן מתערב בעניינים אזרחיים, נתפשת התערבות זו כחיובית, בבחינת "הרחבת תפקידים", ולפי כך לצבא אין השפעה מעבר לנדרש בתחומים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים.

לעומת זאת, לאחרונה נוטים כמה חוקרים לאפיין את החברה הישראלית כמיליטריסטית מסיבות שונות, אך ההנחה הכללית המוסכמת על מרבית החוקרים היא שאין בישראל מיליטריזם.

הטענות המרכזיות: בניגוד לרוב השולל קיום מיליטריזם בישראל, אכן התפתח בישראל מיליטריזם, אשר השתנה מידי פעם בצורתו ובעוצמתו, עד אשר הפך לאחד מן העקרונות המארגנים המרכזיים של החברה. המיליטריזם הישראלי התפתח בעיקר כאחת מהתגובות למצב הסכסוך שמפעל ההתישבות הציונית מצוי בו מאז היווצרותו בפלסטינה, אל מול סביבתו הערבית. עם זאת, מיליטריזם זה גם הפך לאחד המקורות של יצירת אינטרסים להמשך קיומו של הסכסוך, תוך הפיכתו לחלק אינטגרלי של החברה היהודית. מיליטריזם זה היה מצוי בירידה מאז 1977, אולם החל מתחילת שנות ה-90 הוא הולך ומתעצם שוב.

 

דפוסי מיליטריזם

למיליטריזם יש שלושה מימדים עיקריים שיכולים להתקיים בנפרד או בצרופים שונים: מימד כוחני-פוליטי, מימד תרבותי, ומימד קוגנטיבי.

המימד הכוחני בא לידי ביטוי כאשר לאורך זמן מתקיים שלטון צבאי ישיר או עקיף. שלטון זה מבוסס רק על כוח הכפייה של הצבא ונאנמנותו להנהגה. במצב כזה מפקדי הצבא הם מקבלי ההחלטות, קובעים את סדר היום הציבורי ואת הקצאת המשאבים. כאשר ההתייחסות אל המשטר הצבאי הופכת למובנת מאליה ויחס זה חודר אל תוך המפה הקוגנטיבית של הקולקטיב, חודר המליטריזם עמוק יותר לתוך החברה אך בולטותו כמשטר צבאי יורדת. מרבית טיפוסי המיליטריזם מפתחים גם מעין חשיבה צבאית המאופיינת על ידי צרוף של כמה תכונות, למשל: ראיית האדם כרע מנעוריו,תפיסה שאפשר לפתור קונפליקטים רק באמצעות שימוש בכוח, האחריות העליונה של אנשי צבא הינה עמידה על משמר הגנת המדינה וכו'. (רשימת תכונות ארוכה מפורטת בעמוד 126)

במקרה זה המיליטריזם תובע לפחות מידה בסיסית של לגיטימציה המעוגנת בתרבות הפוליטית של המדינה. טיפוס זה אינו מלווה בהכרח בטיקסיות מרובה. זהו צבא המרחיב תפקידיו לצורכי פיקוח ושיטור, הגנה על ביטחון פנים.

לכאורה אין ולא היה מיליטריזם מן הסוג הזה בישראל. אולם קביעה זו תלויה בהגדרת הקולקטיב הישראלי ובקביעת גבולותיו. אם מדובר בקולקטיב היהודי מעיקרו, החי בגבולות ה"קו הירוק" אז ישראל היא מדינה דמוקרטית ולא מיליטרסטית. לעומת זאת, אם הגבולות הקולקטיב הם גבולות הפיקוח הישראלי, כולל את שטחי הגדה ורצועת עזה הכבושים, אז מקומו של הצבא במערכת השליטה מקבל משמעות שונה. שליטה זו באמצעות צבא המבצע פעילות שיטור כדי להשקיט אוכלוסיה לאומית שלמה ולפקח עליה, הופכת את הצבא לשחקן ראשי בהבטחת ביטחון הפנים. במקרה זה של הגדרת הגבולות גם קשה להגדיר את המדינה הישראלית כדמוקרטית במובן המקובל של המושג. גם אם יזכו התושבים הפלסטינים בממשל עצמי, ימשיך מצב זה לשרור כל עוד הצבא מוסיף להיות אחראי לבטחון באזורים אלו.

מיליטריזם תרבותי

מימד נוסף הוא המימד התרבותי. כאשר המיליטריזם מתבטא בעיקר במימד הזה והוא נטול מעיקרו ביטויים גלויים של כוחנות צבאית המופנית כלפי פנים נכנה אותו מיליטריזם תרבותי.

את האב טיפוס ניתן לראות במיליטריזם הנאצי-היטלראי. כאן הצבא אינו שולט בהחלטות הפוליטיות, הנתונות כולן בידי אליטה פוליטית-אדאולוגית. המיליטריזם התרבותי מוצא ביטויו במרכזיותו של הצבא בחוויה ובזהות הקולקטיבית, בהיותו אחד מהסמלים המרכזיים של הקולקטיב. כאן מקושרת כל החוויה הציבורית בטקסיות שבמרכזה הצבא ואנשי הצבא ומרבית המטרות הקולקטיביות מוגדרות בהקשרים של צבא ומלחמה. במדינות שבהן מתקיים מיליטריזם תרבותי, המלחמות נתפשות כתהליך חברתי דומיננטי והכרחי, כלפי פנים וחוץ. כל תחום נתפש כמגוייס לצורכי המולדת, כשהצבא המגלם המובהק ביותר שלה. אנשי הצבא זוכים לכבוד ויוקרה, רק לא לעוצמה פוליטית של ממש. הצבא משמש מכשיר שליטה בידי המערכת הפוליטית ומהווה אמצעי לשמירת הסדר החברתי הקיים.

מידה ניכרת של מיליטריזם תרבותי ניתן לאתר בישראל בתקופות שונות ובאופני ביטוי שונים. למשל, בראשית שנות ה-50 היהודים זכו לעצמאות ועצם קיומם וביטחונם שוב לא נתפש כתלוי בחסדי גורל אלא בצבא ובחייליו. ואכן למוסד הצבאי ולכלל התרבות סביבו יוחס מקום מכריע. הבט אחר של מיליטריזם תרבותי נותר בישראל סביב שכבה של קבוצות אליטה, המשתמשת בו כחלק מ"הסוד", בנסיונן להשיג ולקיים שלטון הגמוני.ביטוי לכך היה באופן שבו נשלט סדר היום הציבורי והשיח הפוליטי בנושאים שהוגדרו כביטחון לאומי על ידי האליטה, והגישה אליו היתה מוגבלת לחבריהן בלבד, הדוגמא המובהקת הוא פיתוח הגרעיני של ישראל או "עסק הביש".

מיליטריזם פוריטני

המיליטריזם הפוריטני, או המיליטריזם הקלאסי, כולל בתוכו את כל שלושת המרכיבים. המיליטריזם מוגדר כאנטי תזה ל"דרך הצבאית". הוא מהווה מקבץ של מנהגים, אינטרסים, פעולות ומחשבות,אשר מקובצים אמנם סביב צבאות ומלחמות, אך חורגים הרחק מעבר למטרות הצבאיות האמיתיות, והשפעתם בלתי מוגבלת בהקפה. הם חודרים לכל פינות החברה. זהו גם מצב פוליטי שבו הצבא מהווה את המעמד השולט ישירות במדינה, והוא חודר לתוך כלל מערכות המדינה והחברה. מצב זה קורה כאשר המוסדות הפוליטיים האזרחיים חלשים ונטולי לגיטימציה. לא רק שהצבא לא מאפשר קיום חברה אזרחית אוטונומית, הוא אינו מאפשר קיומה של חברה אזרחנית. הצבא, המדינה והכלכלה שזורים זה בזה.

 מיליטריזם אזרחי

המימד השלישי הוא המימד הקוגנטיבי. כאשר המיליטריזם חודר למימד זה פרוש הדבר שהמיליטריזם חודר גם מבחינה מבנית וגם מבחינה תרבותית לתוך הלך הרוח הקולקטיבי. למצב זה עשויים להיות ביטויים מלאים או חלקיים גלויים, אך עיקר ביטויו יהיו חבויים. מנהיגים ומונהגים אזרחיים מקבלים מצב זה כמובן מאליו, ובד"כ מבלי להיות מודעים לכך. כל המערכת מכוונת הן מבחינה מוסדית והן מבחינה מנטאלית להתכוננות מתמדת לקראת מלחמה, שהופכת לחלק מחיי השיגרה של כלל החברה.

מיליטריזם זה יקרא אזרחי, שכן עיקר נושאיו ומבצעי הפרקטיקות הם מנהיגות אזרחית, ממשלה אזרחית, אליטות אזרחיות וכלל חברי הקולקטיב. אין זה הכרח שהצבא ישלוט שליטה פוליטית וגם אין הוא מצוי במרכז הפולחן של המדינה. התמצית של מיליטריזם זה היא בכך ששיקולים צבאיים, ושיקולים של בטחון לאומי, יהיו עדיפים ומקומם בסדר הקדימויות יהיה מעל הכל. כל יתר השיקולים יהיו כפופים לשיקולים ולרציונל של בטחון לאומי.

ישראל מהווה דוגמא מובהקת לסוג כזה של מיליטריזם אזרחי, בעיקר לנוכח המשמעות החברתית הגלויה והסמויה המוענקת לשרות הצבאי, או ההתכוננות המתמדת למלחמה.

 

ההבניה החברתית של הסכסוך היהודי- ערבי

תהליך החברתי המרכזי, כפי שהתרחש בתחום זה בחברה הישראלית, היה ספיגת הסכסוך הישראלי- ערבי, פלסטינאי, על פי הבניית מציאות חברתית מסויימת כמציאות שגרתית ובלתי ניתנת לשינוי. תהליך זה של רוטניזציה של הסכסוך והמלחמה, בעיקר ברמה המבנית, הפך את החברה הישראלית לחברה שיכולה להתגייס תוך זמן קצר להשגת שתי מטרות משלימות: האחת, גיוס צבא מילואים לשם הכרעה צבאית מהירה. השנייה, ארגון העורף בצורה יעילה, באופן המאפשר המשך תפקוד תקין למרות יציאת חלק גדול ופעיל של גברים מן המסגרת החברתית, ושיבה מהירה אל השיגרה עם תום הגיוס הכללי. אלא שהתהליך לא נעצר בספיגת הסכסוך כחלק מן העיצוב המוסדי של החברה, אלא הוא הפך גם לגורם המעצב את מבנה הקולקטיב ואת התודעה הקולקטיבית הישראלית.

המבנה הפוליטי: התחום הפוליטי נוטה לאבד את האוטונומיה שלו לעומת שיקולי הבטחון הלאומי. המיליטריזם האזרחי מהווה אמצעי עיקרי להשגת שליטה הגמונית למייצגיו בתוך החברה. הפנייה אל השימוש בכוח כמכשיר בלעדי לפתרון בעיות חוץ מהווה תנאי הכרחי לקיומו של מיליטריזם אזרחי הגמוני. אך התנאי ההכרחי הוא לא מספיק. מה שמכריע הוא שהלך הרוח הצבאי הופך לעיקרון מארגן של המדינה, ושיקולים אסטרטגיים זוכים לעליונות על פני כל שאר השיקולים. גישה זו לא רק העניקה לביטחון בכורה, אלא גם חיזקה את התפישה לפיה בעולם הפוליטי והחברתי לא קיימות חלופות לגישה הצבאית המוצגת כרציונלית ומהווה צורך קיומי.

דוגמא לתופעה זו מהווה התורה הצבאית שהתווספה בעקבות כיבושים ב1967. אז נוצרת תפישה של גבולות ברי הגנה על ידי יישוב הטריטוריה בישובים אזרחיים. הקמת הישובים שנועדו להגן על בטחון המדינה, יוצרת צורך להגן על הישובים הללו, שהופכים בעצמם לבעייה ביטחונית. יתרה מזאת, המדינה מפתחת אסטרטגיית תגובה של "פעולות תגמול", בעיקר כדי להגן על ישובים אלה. למעשה אסטרטגיית פעולת התגמול מקבעת וממסדת את הסכסוך לשרשרת גירוי-תגובה הדדית ומונעת התפתחות דפוסי חשיבה אלטרנטיביים.

המבנה הכלכלי: המיליטריזם של החברה הישראלית גלוי יותר לעין כשבוחנים את המבנה הכלכלי שלה. ממלחמה למלחמה עובר המשק הישראלי תהליכים מואצים של מיליטריזציה. בגלל הסטוריה של אמברגו על משלוחי הנשק לישראל, פותחה גישה התופשת את האי התלות בתחום היצור הביטחוני כהכרח קיומי. על פי גישה זו ייצרה ישראל או לפחות תכננה את רוב מערכות הנשק שלה. בגלל היותו של השוק הישראלי קטן מכדי לכסות את עלויות הפיתוח והייצור, הפכה ישראל ליצואנית הנשק הגדולות בעולם. מצב זה הביא לפיתוח תשלובת צבאית-תעשייתית, כאשר קבוצות אליטיות בירוקרטיות של המדינה, של הכלכלה הפרטית והציבורית, ושל הצבא משתתפות בעיצוב דפוסי היצור והיקפם ובקביעת הצרכים הבטחוניים.

המבנה הקונסטיטוציוני והשיפוטי: עם הקמתה של מדינת ישראל הכריזה מועצת המדינה הזמנית על קיום מצב חרום, ומאז ועד היום הכרזה זו לא בוטלה, שונתה או סוייגה. זהו הבסיס החוקתי אשר להלכה יכול לשמש בידי השלטון לבטל או להשהות את כל זכויות האזרח והאדם במדינה בטענה של הגנה על בטחון המדינה. חקיקת החרום יכולה לפלוש לכל התחומים. עצם קיומם של חוקי חרום זמניים-תמידיים מאפשרת לחוקק אותם בלי קשר למפלגה הנמצאת בשלטון. ה"בטחוניזציה" של תחום החקיקה מהווה את אחד הביטויים המובהקים של המיליטריזם האזרחי הישראלי.

תפקיד התורה הצבאית

התפתחותה של תורה צבאית-ביטחונית היוותה אמצעי למיסוד של המיליטריזם האזרחי בישראל. תורה זו התגבשה כמענה הכרחי למצב הסכסוך המתמיד ולמלחמות המאיימות לפרוץ. ככל תורה צבאית, טענה התורה הישראלית לרציונליות חסרת תלות באדאולוגיה, אך למעשה נגזרה תמיד מהשקפת עולם ומהנחות יסוד אדאולוגיות. התורה הביטחונית לא רק תרמה לעיצוב המבנה המוסדי של הקולקטיב, אלא גם לעיצוב ההתנהגות החברתית והפוליטית של הפרט ויחסי הגומלין בינו ובין הכלל. בכך הפכו התורה הצבאית והנחות היסוד שמאחוריה לחלק מן הדת האזרחית של החברה.

התורה הצבאית מעולם לא זוכה לקנוניזציה, לביטוי מגובש, רשמי ושלם. עם זאת, הנחות היסוד שלה מעצבות דפוסי התנהגות וחשיבה בסכסוך היהודי-פלסטינאי ומחלחלות אל מרבית תחומי החיים. במקום שהתורה הביטחונית תספק מענה אד הוק למצבי מלחמה ולהתארגנות לטווח ארוך, היא זו שמעצבת את אותה מציאות פוליטית שצריך למצוא לה מענה צבאי.

הנחות היסוד: אומנם התורה הצבאית היא תוצאה של צרכים ואילוצים, אך תרגומה להסדרים מוסדיים הופך את החברה הישראלית לחברה מגוייסת באופן תמידי. גיוס לא רק במישור המוסדי אלא גם במישור המנטאלי, נורמטיבי וערכי. כמה מן הנחות היסוד שעליהן בנויה תפישת "הבטחון הלאומי" של ישראל: (תימצתתי כמה מהן, הן נמצאות בהרחבה בעמ' 136)

  • ישראל היא חברת מהגרים-מתיישבים המצוייה במאבק אקוטי ומתמשך על עצם קיומה הלגיטימי, מול סביבתה הערבית והאיסלאמית המיידית והמרוחקת.
  • בסכסוך הפוליטי-לאומי בין יהודים לערבים ולפלסטינים בפרט,ניתן לטפל בראש ובראשונה באמצעות כוח אלים, תוך ניסיון ליצור לגיטימציה לשימוש בכוח.
  • היחסים בסכסוך הם אינם סימטריים, שכן ניצחון יהודי פרושו רק סיבוב נוסף במאבק. לעומת זאת, תבוסה צבאית ישראלית פרושה השמדת המדינה היהודית. מכאן גם תפישת ישובים כחיוניים לקיומה של המדינה.

למרות שהעקרונות הבסיסיים קבועים פחות או יותר, לא תמיד כל המרכיבים מוסכמים על כל מקבלי ההחלטות. כלומר, בתוך תורת הביטחון עצמה צפונים זרעים לשבירת ההגמוניה של המיליטריזם האזרחי.

תרבות פוליטית עם דגשים פרימורדריאליים: בעת שליטתה של מפלגת הליכוד בראש הקואליציה (בין השנים 92-1977) חלו שינויים בפרקטיקה הפוליטית הישראלית. מול המיליטריזם האזרחי מבית היוצר של מפלגת העבודה, הופיעה תפישה מתחרה של "לאומיות טריטוריאלית" ו"לאומיות דתית" משלימה, כאשר יסודות פרימורדיאליים-שיבטיים מהווים את המכנה המשותף ביניהם. הנחות היסוד לא היו שונות בהרבה מתרבות "הבטחון הלאומי", אלא בנקודות שהיא שמה עליהן את הדגש. היא התייחסה לא"י כאל טריטוריה בעלת קדושה דתית לאומית. לצורך הבטחת השליטה זורזה הקמת ישובים בתוך אזורי אוכ' פלסטינית, אך באותה מידה היתה נכונות לוותר על חצי האי סיני. שינוי נוסף היה אוטונומיה גדולה יותר לתחום הפוליטי והאדאולוגי על פני שיקולי הבטחון הלאומי. דגש זה הביא לשינויים בהבניית החופש המותר למרכז פוליטי. כך תביעתו של בגין לזכותה של המדינה לצאת למלחמה, מלחמת 1982, כדי להשיג יעדים פוליטיים ואדאולוגיים ולזכותו של הדרג הפוליטי להחליט על יציאה למלחמה כזאת, פעלה לשבירת מציאות מובנית כאחת מהנחות היסוד של המיליטריזם האזרחי, שהגדירה כל מלחמה כ"מלחמת אין ברירה".

המיליטריזם האזרחי מהווה גם היום את הגישה המקובלת יותר על מרבית הקולקטיב היהודי ומגשר בפועל על חילוקי הדעות העמוקים בין התפישות המנוגדות בימין ובשמאל, בדבר ניהול הסכסוך והדרכים לפתרונו.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

חמש שאלות לזיהוי חרטטנים

חמישה כללי אצבע שיעזרו להם לזהות חרטא כשאתם פוגשים אותה ולהתמודד עם טענות ומידע שמוצג בפנינו. המדריך להמנעות מחרטטנים

להשתפר: