סיכום: דמוקרטיה ובטחון לאומי בסכסוך מתמשך \ הורוביץ וליסק

מצוקות באוטופיה: דמוקרטיה ובטחון לאומי בסכסוך מתמשך (עמ'240-271) הורוביץ וליסק

בולטות הביטחון הלאומי בחברה הישראלית:

כתוצאה ממצב של סכסוך מתמשך נעשתה סוגיית הביטחון הלאומי לתחום מרכזי בחברה הישראלית שיש לו השפעה ניכרת על ערכים ומוסדות ועל חיי היומיום של אזרחי ישראל. מרכזיותו של הביטחון הלאומי ניכרת ב: הקצאת משאבים כספיים רבים לצורכי ביטחון, הזמן הרב של הישראלי (בערך 5-6 שנים בשירות בטחון ומילואים לגבר הישראלי) ובבולטות התקשורתית של הביטחון הלאומי.

מראשית ימי ישראל כמדינה עצמאית, היה עליה להערך מבחינה קונספטואלית ומוסדית לעמידה בקונפליקט אלים מתמשך.ה"היערכות לביטחון לאומי" כוללת שני היבטים: 1. היבט איסטרטגי צבאי שכולל את הדוקטרינה והתכנון הצבאי, ציוד, דפוסי תפעולו ושיטת לחימתו. 2. היבט חברתי שכולל את ההסדרים לגיוס כוח האדם והמשאבים לצורכי ביטחון ואת דפוסי יחסי הגומלין בין המערכת הצבאית למערכת האזרחית.

הורוביץ וליסק מציגים גישת יחסי צבא-חברה (בשונה מקימרלינג שמציג את ישראל כחברה מיליטריסטית). ההנחה בגישה זו היא שהצבא מנותק מהחברה אך יש מעבר ביניהם, חדירות של הגבולות בין שני המגזרים. ישנם גילויים הן של מיליטריזציה במגזר האזרחי והן גילויים של איזרוח במגזר הצבאי.

המודעות לקשר הגומלין בין ארגון צבאי למבנה חברתי היתה כבר נחלת הישוב בארץ ישראל לפני קום המדינה. ההגנה למשל, היתה אירגון הכפוף למוסדות הלאומיים ופיתח במשך השנים מסגרות ודפוסי פעולה ששיקפו את התנאים החברתיים שבהם צמח.

ישנו שוני באופי הסכסוך במהלך השנים:  בתקופת המנדט– סכסוך בין קהילות שהתקיימו זו בצד זו באותה טריטוריה עצמה תחת שלטון זר. עם הקמת המדינה ומלחמת השחרור– חל שינוי בדפוסי ניהול הקונפליקט שהפך לסכסןך בין מדינות ריבוניות והדגש עבר מלוחמת גרילה להתנגשות חזיתית בין צבאות סדירים. אולם, מלחמת ששת הימים החזירה לקונפליקט את הממד הבין-קהילתי בצד הממד הבין-מדינתי. עתידם של השטחים שנכבשו ואוכלוסייתם הפכה לנושא המחלוקת המרכזי בחברה הישראלית. מחלוקת זו נקשרה לנושא של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי ולמסקנות בתחום הביטחון הלאומי הנובעות מתפיסות אלה.(כאלה שהיו נכונים להחזיר את השטחים לשם מניעת התחדשות הקונפליקט וכאלה שהתנגדו לויתורים טריטוריאליים לשם הכורח להתמודד עם הממד הבין-קהילתי של הסכסוך). הסכסוך החריף על רקע השתזרות הערבים בכלכלה שהפכו לגורם דומיננטי בתעסוקות מסוימות מה שהביא לשינוי במעמדן של קבוצות נמוכות סטטוס בישראל ולתחרות למקומות עבודה בתקופות מיתון כלכלי הכרוך באבטלה. החרפת הסכסוך הושפעה גם מחידושי ההתישבות היהודית מעבר לקו שביתת הנשק מ1949. ההתישבות הפכה שוב למכשיר להתויית הגבולות הרצויים של ההגשמה הציונית. ההתישבות בשטחים לוותה בחיכוכים גוברים והולכים בין המתנחלים ובין האוכלוסייה הערבית. לעלייה זו של הממד הבין-קהילתי של הקונפליקט היו ביטויים בתחום הבטחון הלאומי:  צורכי שליטה באוכלוסיית השטחים והצורך במניעת פעילות חבלנית הביאו להקצאת משאבים מוגדלים לצורכי בטחון פנים. כל הנ"ל היו מקור לחיכוכים על רקע כלכלי, טריטוריאלי(הפקעת קרקעות), פוליטי (הגבלת זכויות אזרחיות) ובטחוני. שינוי הדגש בהתפתחות הקונפליקט אחרי 1967 לא שינה מעיקרה את הההיערכות הישראלית לבטחון הלאומי. עוצמת הצבאות הסדירים של מדינות ערב(בטחון בסיסי) המשיך להיות איום עיקרי והאיום בפעילות טרור הגלום בסכסוך הבין-קהילתי(בטחון שוטף) נשאר איום משני.

האיום על הביטחון הבסיסי מתגלם בשלוש נקודות תורפה איסטרטגיות המביאות למענה:

1 יחסי כוחות דמוגרפיים בלתי מאוזנים. המענה לאתגר בנקודת תורפה זו היתה שיטת הגיוס שהתבססה על ניצולת גבוהה של כוח האדם הזמין. זוהי תפיסה של עם חמוש שלפיה מנוצל בעת מלחמה מלוא הפוטנציאל של כוח האדם במסגרת שירות צבאי לשעת חירום.  סדר הכוחות של הצבא מתבסס על שלושה מרכיבים: שלד מקצועי של משרתי קבע, כוח סדיר של חיילים בשירות חובה ומערך המילואים המייחד את השיטה ברמת כוננותו, היקפו והשתלבותו במערך הצבאי הכולל. לשיטת גיוס זו יש השלכות איסטרטגיות וחברתיות מרחיקות לכת כמו: ישראל לא יכולה לצאת למלחמה בלי להקדים לכך גיוס מילאים ועל כן מתקשה בהשגת הפתעה איסטרטגית, פגיעה בפעילות הכלכלית בגייוס המילואים ועוד.

  1. 2. גבולות פגיעים עקב העדר עומק איסטרטגי. לפיכך ישראל אימצה עד 1967 דוקטרינה של "התקפת נגד מקדימה". אחרי מלחמת ששת הימים היתה התפיסה של "גבולות בני הגנה" שנועדו להקנות לישראל גם יכולת ספיגה ללא מכה מקדימה.
  2. צורך בעמידה בקונפליקט אלים מתמשך הכרוך בהקצאה גבוהה של משאבים לצורכי בטחון לאומי. האתגר בכך הנו יצובו של דפוס יחסי צבא-מדינה שיאפשר היערכות לעמידה בקונפליקט אלים ממושך. לבעיה יש שתי פנים: מצד אחד, הבטחת גיוס משאבי כוח אד ומשאבים חומריים לצורכי ביטחון בתנאי משטר דמוקרטי. מצד שני, יצירת מער' בקרה התואמת את התנאים של מצב חירום מתמשך. המאפינים היחודיים של יחסי צבא-מדינה קבעו במידה רבה את מידת הקונצנזוס הלאומי לגבי הקצאת משאבים לצורכי ביטחון ואת דפוסי הבקרה האזרחית על מערכת הביטחון. מאפינים אלה- השתתפות נרחבת של אזרחים במשימות הבטחון הלאומי, גבולות עמומים בין שתי המערכות, רשתות חברתיות וערוצי תקשורת בין האליטות הצבאיות והאזרחיות- הם שהביאו להתפתחות יחסי גומלין מגוונים בין המגזרים האזרחיים והמגזר הצבאי.

 

בטחון לאומי ודמוקרטיה:

הקשר בין ההיבטים האיסטרטגיים של הבטחון הלאומי (נתפס כצורך קיומי) והיבטים החברתיים והפוליטיים (צורך בתפקוד תקין של מערכת פוליטית דמוקרטית הערוכה בד"כ למלא תביעות האוכלוסייה לרווחה חברתית), עלול לגרום למתחים במערכות פוליטיות דמוקרטיות. המתח יכול לבוא לידי ביטוי בשלושה מישורים:

  1. במישור הערכי: מתח בין תפיסת הקונפליקטים של יחסי עמים שמשמעותה תחושת איום לבין תפיסה של שיתוף פעולה של היחסים הבינלאומיים שנוטה להדגיש ממדים דיפלומטיים וכלכליים של היחסים הבינלאומיים. וגם- מתח בין תפיסה סמכותית-היררכית לבין תפיסה דמוקרטית ושוויונית-פוליטית בנוגע לסדרי שלטון וחברה ולזכויות האזרח.
  2. במישור המוסדי: מתח בין כפיפות של הממסד הבטחוני לאזרחי ובין מידה גבוהה של אוטונומיה של הממסד הבטחוני.
  3. במישור של יחסי אליטות: מתח בין אליטה צבאית הנזונה מעמדת מונופולין בתחום השליטה בפועל על אמצעי האלימות הלגיטימיים בחברה לבין האליטות הפוליטיות המייחדות לאליטה הצבאית תפקיד בביצוע מדיניות הבטחון אך לא קביעתה.

הורוביץ וליסק שואלים למעשה איך נשמר משטר דמוקרטי במצבים שבהם יש איום מתמשך על מדינה, דבר הנותן בולטות לצבא? השאלה עולה לאור מושג של הרולד לאסוול של מדינת קסרטין-מדינה שבה "המומחים לביטחון" הם ששולטים בקבלת ההחלטות ועיצוב המדיניות. הורוביץ וליסק טוענים שבישראל לא התקיימה תחזיתו של לאסוול- יש בה איום מתמשך ובכל זאת המשטר ממשיך להיות דמוקרטי. (מביאים דוגמא שאחרי מלחמת יום הכיפורים היתה אפילו תקופה שבה גידול ניכר בבולטות בעיות הבטחון הלאומי ובהקצאת משאבים לצורכי ביטחון חל בו"ז לירידת יוקרתו של הצבא וצמצום השפעתו על עיצוב מדיניות הבטחון).

הם מציגים שתי מגמות מנוגדות שבעזרתם מדינות דמוקרטיות התמודדו עם המתח הנ"ל בין ערכים "אזרחיים" ו"מיליטריסטיים" ולכל מגמה אב טיפוס קיצוני. הטענה היא שהדגמים הקיצוניים לא מתקיימים באף חברה דמוקרטית ושכל החברות הדמוקרטיות ממוקמות על הרצף שבין קטבים אלו:

1.דגם של צבא מתבדל (אנגליה כדוגמא): מבוסס על ההנחה שהשוני בין המגזר הצבאי והאזרחי לא ניתן לגישור במיוחד בחברה הדמוקרטית. לכן יש לבודד את הצבא ככל האפשר תוך טיפוח ערכים המיוחדים במסגרתו שלו ומניעת השפעתו על החברה כולה. דגם זה מתבסס בד"כ על צבא מתנדבים ולא מהווה איום על תפקודה של המער' הפוליטית כל עוד אין החברה ניצבת בפני בעיות בטחון אקוטיות והקצאת המשאבים לצרכים צבאיים היא מצומצמת. ישנו קו תיחום ברור בין המגזר האזרחי לצבאי הכפוף לו.

הסכנה לדמוקרטיה בדגם זה: כשהצבא מתבדל הוא נוטה לטפח ערכים ייחודיים המתגבשים לתרבות משנה ובגלל שאין לחיילים אפשרות להשפיע על הסקטור האזרחי הדרך היחידה היא ע"י תפיסת השלטון.

  1. דגם של עם חמוש (ישראל כדוגמא, בגירסה הישראלית-"עם במדים" או "אומה במדים" כפי שמכנה זאת בן אליעזר): מבוסס על צמצום מקסימלי של הפערים הערכיים והחברתיים בין המגזר הצבאי לאזרחי וחדירות דו כיוונית של הגבולות המוסדיים ביניהם. לדגם זה אופייני גיוס חובה ומערך מילואים בנוסף לצבא הקבע. קיומו של הדגם מותנה בהסכמה לאומית לגבי קיום איום קיצוני חמור על המדינה המצדיק הקצאת משאבים גבוהה לצורכי בטחון ומעורבות המגזר הצבאי בתהליכים מדיניים של קבלת החלטות.

הדגם מניח כפיפות של הצבא לרשויות האזרחיות וישנם כללי משחק המגדירים את השותפות בין המגזרים המתבטאת בלגיטימציה של מעורבות הצבא בתהליכי קבלת החלטות בדרג האזרחי מכאן ובהשפעות אזרחיות לצבא מכאן. בדגם זה יש מגוון מצבי מפגש בין המגזרים וכן נוטה להתפתח מגזר ביניים של ממסד בטחוני-אזרחי שבו ממוקמים מצבי מפגש אלה (למשל: התעשייה הבטחונית בישראל הכפופה למשרד הבטחון האזרחי).

הסכנה לדמוקרטיה בדגם זה: מצבי המפגש המרובים מאפשרים מניפולציה של מוסדות אזרחיים ע"י הממסד הבטחוני בכלל והצבא בפרט ולהפך. (זו הסיבה שקימרלין טוען שבישראל לא מתקיימת דמוקרטיה.

 

גבולות חדירים בין המגזר הצבאי למגזר האזרחי

יחסי הגומלין בין המגזר הצבאי לאזרחי מתנהלים במצבי המפגש המרובים.

ברמת הפרט:המפגש הבולט במישור המיקרו הנו השירות הצבאי שהנו בעל השלכות רבות על חיי הפרט: * השלכות כלכליות (עיכוב כניסה לשוק העבודה או דחיית רכישת השכלה, שירות המילואים מכביד על תנאי התעסוק ועוד),* הגבלות על חופש הפרט (למשל-איש המלואים נזקק להרשאתדתו לנסיעה לחו"ל, בגיוס חירום עליו להתייצב מיד גם אם משבש אורחות חייו ועוד), קבלת סיכונים, *מאזן התגמולים החברתיים (למשל- השירות מקנה נגישות לתפקידים שונים הפתוחים רק ליוצאי צבא, תגמולי סטטוס למיניהם, הדרגה הצבאית כמעין תואר פרופסיונלי שמלמד על מעמד האדם וכישוריו).

ברמה המוסדית: ניתן לראות איזרוח חלקי של הצבא בשל המידה המועטה יחסית של טוטליטריות הארגון הצבאי המתבטאת בפתיחות של המער' הצבאית לתשומות של המער' האזרחית.  גילויי איזרוח החלקי מאזנים את גילויי המיליטריזציה של המגזר האזרחי. עם זאת, הגבולות לא חדירים באורח טוטלי וניתן להגדירו בישראל כמקוטע.

ישנם הסדרים שונים המאפשרים מעורבות נרחבת של המגזר הצבאי בישראל בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון: *יעוץ מקצועי (למשל-השתתפות הרמטכ"ל בישיבות הממשלה ושל ועדת השרים לעניני ביטחון, התניית הסדרים מגיניים בחוות דעת צבאיתועוד),* היערכות המודיעין הלאומית (אמ"ן מופקד על מתן הערכת מודיעין למלחמה וכוננות למלחמה, סוכנויות מודיעין כמו המוסד, שב"כ  האוספים מידע שניתוחו נתון בידי אגף המודיען של צה"ל ועוד),* דיפלומטיה במדים-כיון שהמגעים הישירים והפומביים בין ישראל לארצות ערב הוגדרו תמיד כחלק מהסדרים צבאיים הם התנהלו בידי אנשי צבא,* ממשל צבאי-לממשל הצבאי יש תפקידים צבאיים ופוליטיים כאחד כמבצעים את הסדרי הביטחון שמדיניותם נקבעת ע"י הדרג האזרחי. המדיניות מושפעת אבל משיקולים של קציני צה"ל. *דוקטרינות צבאיות היוצרות אילוצים פוליטיים, *התפיסה של בקרה מבצעית בצה"ל-הבקרה מושתתת על דבקות במטרה במקום דבקות בתוכניות ושל ביזור בקבלת החלטות המתיר שיקול דעת רב לדרגים אופרטיוויים נמוכים. ומכאן נוצר מצב של "בקרה אופציונלית"-המפקד לא נזקק בד"כ לאישור על תגובות שוטפות למצבים המתהווים בשדה הקרב. קיימת לעתים אי התאמה בין עקרונות בקרה מבצעית בצה"ל לצרכי בקרה פוליטיים שעלולה לשבש תהליכים פוליטיים כתוצאה מהחלטות מבצעיות בדרג הצבאי. *אי בהירות לגבי חלוקת הסמכויות בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי-אי בהירות בנוגע לחלוקת הסמכויות בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. זה יצר תנאים נוחים להשפעה מצד המטכ"ל על החלטות הממשלה. השפעת הצבא על מער' קבלת ההחלטות היתה נתונה לתנודות שנבעו בין היתר ממעמדם האישי של ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים. (למשל-כשמשה דיין היה רמטכ"ל ראה בשר הביטחון כדובר צה"ל וכשהיה שר ביטחון נהג כרמטכ"ל על. ) חוץ מהתכונות האישיות של נושאי התפקידים חלוקת הסמכויות נקבעה גם ע"פ קיומה של "אניה פרסונלית" בין תפקיד רוה"מ ושר הביטחון ומידת הניסיון של שרי הביטחון. שרי ביטחון בעלי רקע צבאי נטו יותר משרי ביטחון "אזרחיים" לנהוג בתפקידם כאילו היו רמטכ"ל על. *הצבא כקבוצת לחץ-ערוצי התקשורת הפורמליים והבלתי פורמליים בין הצמרת הצבאית להנהגה הפוליטית הכשירו את הקרקע לפעולתו של הצבא כקבוצת לחץ בנושא הביטחון הלאומי.

 

ההתפשטות התפקודית של הצבא

מעורבות הצבא הוכרה כלגיטימית בכל הנוגע לתחום הביטחון במובן הרחב של המילה לרבות מדיניות החוץ. לעומת זאת, מדיניות הפנים ומדיניות הרווחה וסדרי השלטון הדמוקרטיים כתחומים אזרחיים במהותם. הבחנה זו השאירה פתוחה את השאלה מה נכלל בתחום הבטחון ומה לא.

העדר פער משמעותי בין שני המגזרים לגבי כללי המשחק מקורו בהסכמה הרחבה בשאלת מעמדה של ישראל כחברה הנתונה בסכנה מתמדת של איום צבאי אקוטי. מתפיסת איום זה משתמעת הכפפת יחסי החוץ לעניני הבטחון הלאומי כשתפיסת יחסי החוץ מקנה עדיפות לשיקולים איסטרטגיים על פני דיפלומטיים. הסכסוך המתמשך משפיע גם על מדיניות הפנים בעיקר ביחסים הבין-קהילתיים בין יהודים לערבים. לעומת זאת, אין כמעט עוררין בקרב האליטה הצבאית  לגבי חלותם של ערכים דמוקרטיים בניגוד לערכים סמכותיים וכוחניים בכל הנוגע לסדרי השלטון והמנהל, חופש הביטוי והיצירה התרבותית, זכויות האזרח, חופש השלטון והמנהל והמאבק המקצועי. ניכר כי החדירות ההדדית בין המגזר הצבאי לאזרחי לא סימטרית. בתחום הביטחון הלאומי ניכרת מיליטריזציה של המיגזר האזרחי ואילו בתחומי מדיניות הפנים והרוחה קיים איזרוח חלקי של הממסד הצבאי.

תופעות של מיליטריזציה במגזר האזרחי ושל איזרוח במגזר הצבאי ניתנות לבחינה ע"פ גישת ה-

 military mind

– גישה שמתייחסת לתרבויות המשנה הרווחות במגזר הצבאי ובמגזר האזרחי. התכונות המאפינות גישה זו מתייחסות לממד השימוש באלימות להשגת יעדים, בעיקר בתחום מדיניות החוץ וגם לממד הסמכותיות והסמלת המבנה ההיררכי של הארגון הצבאי. שתי קטגוריות אלו לא חייבות להתקיים יחד. בישראל- קיימת הסכמה הן לגבי לגיטימיות השימוש באלימות בתחום הבינלאומי והן לגבי צמצום ממדי הסמכותיות במגזר הצבאי ומניעת גלישות לתחום האזרחי. המנטליות המשותפת היא "אזרחית" בכל הנוגע לדמוקרטיה ו"צבאית" בכל הנוגע לבטחון הלאומי. עם זאת, נראה שהנטייה לאיזרוח המגזר הצבאי פחתה עם השנים.

לצורך בחינת המשמעויות המוסדיות של תופעת האיזרוח הצבאי מזה והמיליטריזציה של כל המגזר האזרחי מזה אפשר להציג את גישת ההתפשטות התפקודית של המערכת הצבאית.  התפשטות זו יכולה להתבטא בשותפות בפעילותו של המגזר האזרחי בכל הנוגע לקביעת מדיניות וקבלת החלטות וכן בפעילות ביצועית ישירה של הצבא. עם השנים חלו שינויים הן בתחום מעורבות הצבא בפעילות אזרחית הנחשבת ללגיטימית והן בהיקף הפעילות של המערכת הצבאית עצמה. בתחומים מסוימים חלו התפשטות תפקודית ובאחרים צמצום תפקודי. למשל:* מאז מלחמת יוה"כ בולטת התפשטות תפקודית בתחום הכלכלי -מעורבות הצבא בקבלת החלטות ובתפקודו כיצרן וכצרכן של מוצרים ושירותים. (למשל-התפתחות של מרקם צבאי-תעשייתי ששותפים לו הצבא, המערכת האזרחית של משרד הביטחון וגופים כלכליים ציבוריים ופרטיים במגזר האזרחי, בעמ' 258- דוגמאות לכך). לעומת ההתפשטות התפקודית בתחום הפעילות הכלכלית חל צמצום במונופולין של צה"ל בנושאי מודיעין ותכנון איסטרטגי. *היתה התפתחות של הטיפול האזרחי הפומבי בנושאי ביטחון לאומי.  למשל: באוניברסיטאות קמו מכוני מחקר לנושאים איסטרטגיים שהרחיבו את הדיון בשאלות ביטחון. בדיון ציבורי בעתונות נמתחה לא פעם ביקורת על הצבא בתפקודו בהקרשים ארגוניים ועוד. * חלו שינויים בתפקוד הצבא בתחומים שהנם מעבר לתחום הצבאי המובהק. למשל: חלו שינויים בהיקף הפעילות החינוכית תרבותית. הגדנ"א למשל צימצם פעילותו במידה ניכרת והעביר חלק מתפקידיו למשרד החינוך ואילו מעורבות צה"ל בהקניית השכלה אקדמית לסטודנטים מצטיינים גדלה. *תחום רגיש מבחינה פוליטית בין המגזר הצבאי למגזר האזרחי הוא תחום תקשורת ההמונים. בשנות החמישים והשישים-התפשטות תפקודית של הופעות של להקות צבאיות, תחנות רדיו צבאיות וכו'. בשנות השבעים והשמונים- צומצמה ההתפשטות על רקע הגבלות תקציביות וכן ירידה ביוקרת הצבא ובהסכמה לאומית בנושאי ביטחון. כמו כן, התערבות הצנזורה בנושאי בטחון בעיתונות התרככה.

* בגבולות המקוטעים שבין המגזרים חלו תמורות במידת החדירות. במשךהשנים ניכר תהליך של ריבוי וגיוון מצבי המפגש בין המער' הצבאית לאזרחית כתוצאה מהגידול בהקצאת המשאבים למער' הביטחון והגיוון בתחומי פעולתה. כל התהליכים הללו התנהלו במסגרת כללי משחק שהיו מקובלים פחות או יותר על האליטות האזרחיות והצבאיות ועל דעת הקהל האזרחית. את מער' הנורמות בהקשר זה ניתן להגדיר כתרבות בטחונית-פוליטית הדומיננטית של ישראל. עם התרופפות הקונסנזוס הלאומי והירידה שחלה ביוקרת הממסד הבטחוני בעקבות מלחמת יוה"כ ומלחמת לבנון החלו קולות הקוראים תיגר על נורמות אלו אך הרוב ביקשו רפורמות במסגרת כללי המשחק של התרבות הבטחונית-פוליטית ולא ערערו עליהם מעיקרם.

"פסק זמן חברתי"-תכונה של המערכת החברתית הישראלית של עיצוב הסדרים מוסדיים המאפשרים מעבר תקין ממצבי שגרה למצבי חירום וחזרה ללא משבר. בעת מלחמה המגזר הצבאי מתרחב והאזרחי מצטמצם וכן חל שינוי בדפוסי פעולתו של המגזר האזרחי המסתגל במצבי חירום בלי לאבד יכולתו לחזור לדפוס התפקוד השיגרתי בימי שלום.

 

פוליטיזציה של הצבא

חדירות הגבולות המוסדיים בין הממסד הפוליטי לממסד הצבאי לא היתה חד צדדית. בצד מעורבות הצבא בעיצוב מדיניות הבטחון היו בתקופות שונות גילויים של חדירת פוליטיקה מפלגתית לתחומו של הצבא. כשצה"ל הוקם היה צורך של נקיטת צעדים כדי ליצור אותו כלא מפלגתי. פירוק הפלמ"ח למשל לא היה רק לשם יעילות אירגונית אלא גם משמעות אידיאולוגית להצגת הצבא כלא מפלגתי.  (היתה בפלמ"ח השפעה של זיקה בלתי פורמלית לתנועות הקיבוציות ובראש ובראשונה לקיבוץ המאוחד שבו היו רוב לאנשי מפ"ם מסיעת לאחדות העבודה).

פירוק יחידות צבאיות בעלות זיקות תנועתיות פרטיקולריסטיות לא הביא לחיסולם של כל גילויי הפוליטיזציה של צה"ל ואלו באו לידי ביטוי במיוחד בהכנסת שיקולים מפלגתיים בקידומם של קצינים וקיום ערוצי תקשורת בעלי גוון מפלגתי בין קצינים מקצועיים לפוליטיקאים. התופעה של חברות אקטיבית של קצינים במפלגות נאסרה והוכרה זכותם של קצינים רק לחברות פסיבית במפלגות.

ביטוי אחר לזיקתם של קצינים בכירים לממסד הפוליטי היה גיוסם של קצינים עם פרישתם מצה"ל, לתפקידי יצוג והנהגה במפלגות. הנטיה להציב קצינים ברשימת המועמדים לכנסת מלמדת  על הצבה זו כאמצעי לרכישת לגיטימציה ציבורית וכוח משיכה בדרך של הסתייעות במוניטין של צה"ל כמייצג ומסמל מחויבות לביטחון הלאומי של ישראל. פיזורם של הקצינים בקשת הפוליטית העיד כי הקצונה הבכירה בצה"ל אינה כת בעלת סימני היכר פוליטיים ואידיאולוגיים אחידים. שילוב זה יצר גם חשדות בניצול ההילה הצבאית לרכישת נכסים פוליטיים מה שהביא להחלטה להימנע ממינויי חירום של קצינים בכירים שהפכו לפוליטיקאים.

ביטוי נוסף לזיקה שבין בצבא לפוליטיקה- תנועות מחאה למיניהן של יוצאי צבא כמו תנועת שלום עכשיו או תופעת הסרבנות.

תופעות של מעורבות הצבא בהכרעות פוליטיות מזה ושל קשרים בין מפלגות פוליטיות ואנשי צבא מזה, שיקפו את שתי פניה של בעיית החדירות בין המערכת הפוליטית למערכת הצבאית.

ההסדרים המבוססים על מעורבות צבאית בתהליכי קבלת החלטות ועל תופעות איזרוח במערכת הצבאית מתבטאים גם באופי יחסי הגומלין בין האליטה הצבאית לאליטות האזרחיות. ככל שהתפקידים שממלא הצבא חורגים יותר מהתפקיד הצר של לחימה או כוננות ללחמיה, רבים יותר מצבי המפגש בין המגזר הצבאי לאזרחי וקטן הפער בין תכונות הפרופסיה הצבאית לתכונות הפרופסיות האזרחיות. עם הרחבת המגעים בין האליטות האזרחיות והצבאיות חל בד"כ צמצום גם בפער העמדות ביניהם. בישראל, כמייצגת דגם של עם חמוש יש לאליטה הצבאית מעמד מרכזי ומעורבות פוליטית רבה יותר ממדינות דמוקרטיות אחרות. אולם, בו"ז קיימת גם בקרב האליטות האזרחיות תופעה של מעורבות במתרחש בתחום הבטחון הלאומי ע"י שירות המילואים והמגע עם האליטה הצבאית, במסגרת הרשתות החברתיות המשותפות.  גם השל הפרישה המוקדמת מהצבא, קצינים רבים נקלטים לאחר שחרורם במערכת האזרחית ובה בשעה מוסיפים לקיים קשרים עם אנשי צבא בשירות פעיל. הרשתות החברתיות המסועפות תורמות להידמות העמדות של האליטות הצבאיות והאזרחיות. שותפות זו מבוססת על כללי משחק המגדירים מצד אחד את תחומי המעורבות הלגיטימיים של הצבא בפעילות בעלת אופי אזרחי ומצד שני את ממדי האוטונומיה של הצבא, שהיא סייג בפני מעורבות יתר של המגזר האזרחי במתרחש בצבא.

בתשובה לשאלת הורוביץ וליסק: איך לקיים כללי משחק דמוקרטיים לרבות בקרה אזרחית על הצבא בנסיבות של תודעת איום חריפה? הם טוענים כי דווקא המעורבות החלקית של המגזר הצבאי בפעילות המגזר האזרחי הנוגעים לתחומי הבטחון הלאומי היא שאפשרה את שמירת הדמוקרטיה ושיגרת החיים האזרחיים. תהליכי ההידמות החלקית של המער' הצבאית לאזרחית בדרך של מיליטריזציה חלקית של המגזר האזרחי ובדרך של איזרוח מבוקר של המגזר הצבאי מנעו את הפיכת הצבא לכת מתבדלת הנתונה בעימות ערכי עם האליטות האזרחיות. כתוצאה מכך הסכנה של הפיכה צבאית והשתלטות מומחים לאלימות על המגזר האזרחי נמוכה בישראל. החדירות ההדדית הדו כיוונית מהווה שמירה על סכנת הדמוקרטיה. נקודות המגע הרבות בין שני המגזרים ודרכים פורמליות ולא פורמליות של האליטות הצבאיות להשפעה מאפשר להן לא לתפוס את השלטון.

אולם, אותן תכונות שגרמו לסבירות נמוכה של השתלטות הצבא על המגזר האזרחי חשפו את מערכת קביעת המדיניות בישראל למניפולציה בידי הממסד הבטחוני או חלקים ממנו. מניפולציות אלו עלולות לפגוע בהסדרי הבטחון התקינים וכן בקונצנזוס הלאומי, לפחות באותם מקרים שבהם הם גורמים להסלמה צבאית. איום נוסף על כללי המשחק הללו נעוץ בגידול הניכר שחל בתקופה שלאחר מלחמת יוה"כ במחירי הבטחון הלאומי. שירות מילואים ממושך הביא כנראה ליציאת צעירים מהארץ ואף לירידה מהארץ ומחירו העולה של הביטחון הגביר גם את השפעת המרקם  הצבאי תעשייתי על עיצוב המדיניות ובכך כפה אילוצים נוספים על מעצבי המדיניות לא רק בתחום הבטחוני המובהק. איום נוסף על כללי המשחק גלום בירידת הקונצנזוס הלאומי לגבי פתרון הסכסוך היהודי-ערבי. הקיטוב הפוליטי עלול לפגום בכושר תפקוד המשטר הדמוקרטי בישראל ובכך גם בכושר גיוס משאבים לצורכי ביטחון לאומי.

הנורמות וכלל המשחק המוסדיים שהפכו את ישראל לדגם של עם חמוש עמדו בנטל צורכי בטחונה הלאומי. יכולתה של ישראל הדמוקרטית להתמיד לאורך ימים בעמידה בסכסוך מתמשך תלויה בעד כמה היא ערוכה להוסיף ולשאת בנטל זה.

מי היה קונפוציוס

קונפוציוס: הנער היתום שהפך להיות הוגה הדעות שעיצב את פניה של סין עד ימינו. מבוא לחיים ותורת החיים של קונפוציוס

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: