מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית: המאבק על הזהות הקולקטיבית בישראל/ ברוך זיסר ואשר כהן
מבוא – בתקופת הדור הראשון למדינה ועד שנות השבעים, השכילה המנהיגות המדינית לעצב דמוקרטיה הסדרית (קונסוציונלית). בכך שמרו על יציבותה ואחדותה של המדינה המאופיינת בשסעים חברתיים – פוליטיים. לאחר קום המדינה דפוסי הדמוקרטיה ההסדרית נמשכו רק בנוגע לשסע בין דתיים לחילוניים בסוגיות דת, חברה, פוליטיקה ומדינה.
עקרונות הדגם הם המנחים את המנהיגות הפוליטית ביחסה לסוגיות המתעוררות במחלוקת המתמשכת: *הימנעות מהכרעה ברורה וחד משמעית במחלוקת. *הימנעות מהפעלת כוחו של הרוב כנגד המיעוט לצורך הכרעה שכזו. *הכרה בקיומם של קוים אדומים שאותם אין לחצות. כאן גם ניתנו לנציגי המחנות זכויות וטו במטרה להימנע מהחלטות שאין מקובלות.
גם כשהייתה המנהיגות הפוליטית להגיע להכרעה כלשהיא, לעולם לא עשתה זאת תוך חקיקה ראשית. חקיקה כזאת עלולה להביא כל צד להתבצר בעמדתו, בעוד פיתרון מינהלי עשוי להתקבל ע"י הצד המפסיד משום שנתפס כפחות עקרוני. (כך למשל ההסדר הפוטר בני ישיבות משירות צבאי נשען על סעיף טכני ולא מעוגן בחוק).
נביא כעת מספר דוגמאות מנושאים העולים גם בשנות התשעים על סדר היום ומקורם בדפוסי הדמוקרטיה ההסדרית של הדור הראשון:
- הסטאטוס קוו: דוגמא טובה למצב של הימנעות מהכרעה, תוך מתן זכות וטו לשני הצדדים. הסטטוס קוו מהווה גם בשנות התשעים קו מנחה למדיניות ולהסכמים פוליטיים.
- עקרון האוטונומיה: מוצא ביטוי בתחום החינוך – הציונות הדתית קיבלה שליטה על חינוך ממלכתי – דתי וגם החינוך החרדי קיבל עצמאות מפיקוח.
- השירות הצבאי והלאומי: ההסדר פוטר את בני הישיבות משירות ע"י דחייתו. ההסדר אמנם נכתב בתנאים מסוימים לפני שנים רבות, אך מדוע הוא עדיין מתקיים לאחר שכל אותם תנאים נעלמו? על אף שינויים פוליטיים רבים (אגודת ישראל באופוזיציה וכו'), ההסדר ממשיך להתקיים, מה שמראה שמדובר במניעי הדמוקרטיה ההסדרית.
- מיהו יהודי?: פרשה זו שעונה על ההגדרה השנויה במחלוקת של מי הוא יהודי בחוק השבות. ההגדרה, המעורפלת בכוונה, מציגה יפה את עיקרון ההימנעות מהכרעה. הניסיון להגיע להכרעה חד משמעית ב – 58 הביאה לפרישתה של מפד"ל מהקואליציה. פרישה זו לא היוותה סכנה למפא"י שבשלטון והקואליציה כיהנה עוד שנה וחצי לאחר הפרישה. מצב זה מהווה סתירה לעקרונות הדמוקרטיה ההסדרית. אך בבחירות לכנסת ב – 59 הייתה חזרה לדפוסים המוכרים, מפא"י יכלה להרכיב קואליציה גם בלי המפלגות הדתיות, אך למעשה – לא הייתה שום הכרעה בעניין הסוגיה ולא ניסיון להביאה לידי חקיקה ומפד"ל נכנסה לקואליציה שזכתה גם ככה לתמיכה של יותר מ – 70 חברי כנסת.
הדוגמאות הללו נועדו להסביר את המעבר מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית – הדמוקרטיה ההסדרית אינה פותרת את המחלוקת מיסודה, אלא מהווה לה דחייה או טיפול בשאלות המתעוררות לעיתים במסגרת כל מחלוקת (כמו למשל שאלת מי הוא יהודי שנפתחה לאחר 10 שנים שוב).
שינויים בחברה עשויים לפגוע באווירה בציבורית כמו גם באפשרויות המעשיות לקיים את דפוסיה של הדמוקרטיה ההסדרית. מכאן עולה כי – הפוטנציאל להתפתחותה של דמוקרטיה משברית טמון בדמוקרטיה ההסדרית עצמה. במצב בו כבר לא ניתן לקיים דמוקרטיה הסדרית, נותרות החברה והמערכת הפוליטית עם בעיות ומחלוקות שלא ניתן יותר לטאטאן תחת השטיח. מתוך כך מתפתחת דמוקרטיה משברית, שעיקרה – החרפה ניכרת של האווירה הציבורית וגידול מסוכן של הפוטנציאל להתפרצות המחלוקות, עד כדי קרע עמוק.
במאמר נתמקד בשינויים שחלו במחנה האורתודוכסי בכלל ובמעמד המפלגות הדתיות בפרט.
ממערכת מפלגתית דומיננטית למערכת דו גושית מאוזנת: עליית הליכוד לשלטון ב – 77 בישרה את קץ הדומיננטיות המפלגתית של מפא"י. המערכת המפלגתית מאותה שנה ועד הבחירות ב – 99 התאפיינה באיזון כוחות אלקטורלי בין שתי המפלגות הגדולות. אל שתי המפלגות הללו הצטרפו מפלגות – לווין שהיו מזוהות עם אחת המפלגות הגדולות ובכך נוצרו שני גושים פוליטיים. המפלגות החרדיות, מתוך נכונותן לשתף פעולה עם שתי המפלגות הדומיננטיות, יוצרות לפחות בחלק מהתקופה, הכרעה של המאזניים לצד זה או אחר.
קיומן של שתי מפלגות גדולות יצר תחרות פוליטית מוגברת, שלא הייתה קיימת בתקופת הדומיננטיות של מפא"י. ישנה סברה כי מערך מפלגתי דו – גושי שכזה יוצר צורך בהידברות ובפשרות. מכיוון שלאף אחת מהמפלגות הגדולות אין כוח גדול מספיק על מנת להכריע את הכף לבדה, עליה לשאת ולתת עם המפלגות הקטנות ולהגדיל את הגוש שלה. במאמר נטען, בניגוד לטענה זו, כי מערכת דו – גושית דווקא מערערת את היווצרותה של דמוקרטיה הסדרית ומערכת בה מפלגה דומיננטית אחת היא המעודדת שימוש בדמוקרטיה מסוג זה.
דמוקרטיה הסדרית בנויה על עקרונות של הסתגלות הדדית, פשרות והסדרים ומכאן נשענת על כוחם של המתונים בכל מחנה. בשסע המדובר שני המחנות מאופיינים בעמדות קיצוניות, מכאן דווקא המפלגה הדומיננטית היא גורם ממתן בין שני המחנות הקיצוניים (תביעות קיצוניות של אחד המחנות מן המפלגה הדומיננטית יכול לעלות לו באובדן מקומו בקואליציה).
יכולת נטרול זו של הקבוצות הקיצוניות פחתה מאוד במערכת דו – גושית. המאבק המתמיד בין שתי המפלגות הגדולות על השלטון לא מאפשרת להן לפסול עמדות מסוימות או מפלגה מסוימת. (הליכוד נכנעת למולדת בעוד השמאל נכנע למפלגות ערביות). פוליטיקה זו מנוגדת במהותה למאפייני הדמוקרטיה ההסדרית – לא מתאפשר מצב המאפיין דמוקרטיה הסדרית בו, למשל, יושבים יחד ראשי שני המחנות היריבים במטרה ליישב את המחלוקת. הקואליציות בתקופת המערכת הדו – גושית נשענות על רוב צר שלרוב יש לו בסיס אידיאולוגי משותף.
ממיעוט מוגבל ללשון המאזניים: המפלגות הדתיות במערכת הדו – גושית: בתקופת מפא"י היענות למפלגות הדתיות, שהיו חלשות יחסית, לא היוותה איום על איפיוניה הכלליים של המדינה המודרנית והדמוקרטית דווקא דומיננטיות המפלגה הראתה כי היענות לדרישות הדתיים ובעת ממניעי דמוקרטיה הסדרית ולא משיקולים פוליטיים של השגת כוח.
במערכת הדו – גושית המפלגות הדתיות בעלות כוח של לשון המאזניים. כרגע ישנה אקסיומה לפיה לא ניתן להשיג את השלטון ללא תמיכתן של המפלגות הדתיות. מדוע יש כאן פגיעה בדמוקרטיה ההסדרית? מבחינת הלך הרוח בזמן בחירות, יש נטייה לתפוס דרישות דתיות כנשענות על כוחן של המפלגות הדתיות ויכולת ההכרעה שלהן (מילולית ניתן לשמוע ביטויים כגון: סחיטה ושחיתות פוליטית). להנהגה הפוליטית יש כיום קושי לשכנע את הציבור (כפי שהיא מנסה לעשות), כי ההיענות לדרישות הדתיים מבוססת על ערכי הדמוקרטיה ההסדרית. הציבור סבור שמדובר בניסיון נוסף להשגת כוח ומקום בשלטון. גם אם נניח שאכן דמוקרטיה הסדרית היא הנמצאת בבסיס החלטותיה של ההנהגה הפוליטית, נגזר עליה להיראות בעיני רבים ככסות הכרחית ומלאכותית על מנת להשיג את השלטון. הלך הרוח הציבורי שתואר כאן נשען למעשה על מעשים בנושא, כמו למשל – תגמולים שלטוניים הניתנים למפלגות הדתיות (למשל: נציג מפד"ל כשר החינוך באופן קבוע בתקופת הליכוד). חילופי תפקידים בין מיעוט דתי לבין רוב לא – דתי עוררו בציבור החילוני קולות המבטאים התגוננות מפני ניסיונות השתלטות על תחום החינוך, למשל. ביטוי מעשי היה הדרישה להקים זרם חינוך חילוני – הומניסטי, שייהנה מאוטונומיה בדומה לזרמים דתיים. אגודת ישראל וש"ס עברו דרך קצרה וקלה בניצול מעמדן כלשון המאזניים מאחר והצהירו כי מוכנים לשתף פעולה עם כל אחת מהמפלגות. שיא כוחן של המפלגות היה בשנת 90 עם מקרה "התרגיל המסריח" שגרר 3 חודשים בהם הייתה המערכת הפוליטית עסוקה בהבטחות מכל הצדדים, עריקויות פוליטיות, סחטנות ושחיתות שלטונית בשל כוחן של המפלגות הדתיות שאפשר להן לבנות או לפרק את הממשלה. ב – 88' העדיף שמיר ליצור ממשלת אחדות לאחר מו"מ מתיש עם המפלגות הדתיות שהגיע למבוי סתום.
בשנות ה – 90 נשקן של המפלגות הדתיות נהיה גלוי מוצהר – ב – 97' למשל, הצהיר ברק כי אם ייבחר לרה"מ ידאג לגיוסם של חרדים לשירות לאומי. בתגובה ענו לו חכי"ם דתיים כי אם ידבקו בהצעה זו לא יהי ראש ממשלה… כך שגם כשזוכות המפלגות הדתיות להישגים פוליטיים, קשה לראות בהם תוצאות של דמוקרטיה הסדרית – של הידברות, שאיפה לפשרה והסתגלות הדדית. הישגים אלו הם יורת תוצאה של פוליטיקה של הכרעה הנעשית מעמדת כוח פוליטית.
לסיכום נקודה זו, יש להבדיל בין רוב שבטוח בעצמו ומוכן להגיע לפשרות והסדרים לבין רוב שחש עצמו נסחט על ידי מיעוט המנצל את כוחו הפוליטי.
חילופי תפקידים בין המחנה החרדי למחנה הציוני דתי: יחסית למצבו של המחנה הדתי בתקופת הדור הראשון, בה התבססה שיטת הדמוקרטיה ההסדרית, היה מצבו של המחנה יציב בהרבה מבחינה אלקטורלית – המפד"ל ואגודת ישראל איישו כיסאות רבים. במישור החברתי המחנה הציוני דתי היה מודרני ופתוח, לעומת המחנה החרדי שהיה שמרן ובדלן. אך נקודות יציבות אלו השתנו מאז המהפך בבחירות של 77'. אגודת ישראל חזרה לקואליציה והמפד"ל הורדה ממעמדה כמפלגה הדתית היחידה בקואליציה. בנוסף, כוחה של מפד"ל ירד ככל שש"ס עלתה והתרחבה. מפד"ל גם הפנתה יותר משאבים לנושאי חוץ וביטחון עד שהפכה למפלגת ימין נוספת. מצב זה ערער עוד יוצר את סיכוייה של הדמוקרטיה ההסדרית – לא עוד מפא"י ומפד"ל – שתי מפלגות מתונות שחולקות עמדות משותפות בענייני חוץ וביטחון ומגיעות שתיהן מתוך הקונסנזוס הציוני. הויתורים למחנה החרדי התקבלו בשאת נפש בציבור שראה את החרדים כציבור לא יצרני שאינו תורם את חלקו. כשש"ס קיבלה לידיה את תיק העבודה והרווחה התרעומת גברה, כיוון שהייתה בכך נגיעה לחוקי השבת ופתיחת מקומות הבילוי בשבת. סוגיה זו מזכירה לנו את תהליכי האמריקניזציה שעובר הציבור החילוני בשנים האחרונות, כך שהציבור החרדי והחילוני למעשה נעים לכיוונים הפוכים בתקופת הדור השני – החרדי מקבל השפעה פוליטית ומנסה למשוך לכיוון ערכי היהדות והחילוני נהיה מודרני ומערבי מתמיד. עם הזמן במחנה החילוני גוברת תחושת הלחץ והצורך להתגונן מפני "התקפה חרדית" על אורח חייהם. הישג בולט של החילוניים היה כאשר "שינוי" נכנסה לכנסת וזאת מבלי לפגוע בכוחה של מרצ. העניין שבעיקר מקומם את החילוניים על המחנה החרדי הוא הפטור מגיוס בני ישיבות – יש להבחין בין ההסדר עצמו, השנוי במחלוקת, לבין השימוש בו ככלי ניגוח כלפי המחנה החרדי גם בנושאים שאינם קשורים אליו. מדוע ההסדר הוא סוגיה שזוכה לכ"כ תשומת לב? ראשית, היקפו של ההסדר תפח לעשרות אלפי פטורי גיוס. שנית, המחנה עליו חל ההסדר הוא אותו מחנה המעורב פוליטית. שלישית, לעיתים הנושאים העולים בתביעות החרדים קשורים לסוגיית הפטור – כמו למשל כשהחרדים דרשו בניית דירות מוזלות מתוך תקציב המדינה, שבתו הסטודנטים במחאה על חלוקה לא צודקת של התקציב (סטודנטים משרתים בצבא והחרדים מקבלים הקלות). הכינויים "עלוקות" ו"טפילים" נהיו שכיחים יותר ויותר. במערכת הבחירות של 99' העלו כבר
מספר מפלגות את הצורך לבלום את כוחם של החרדים.
משסעים צולבים לשסעים מצטברים – נציות דתית מול יוניות חילונית: בתהליך הדרגתי, שנושאיו היו בני הדור השני של מפד"ל, הפכה מפלגה זו למפלגה נצית לכל דבר. גוש אמונים הוקמה על ידי דור שני זה, ומתוכה יצאו מקימי תנועת תחיה בעקבות הסכמי השלום עם מצרים. על רקע זה חדלה להתקיים ברית בין תנועת העבודה לבין מפד"ל. ב- 92' כשהעבודה עלתה לשלטון היה ברור שמפד"ל לא תיקח חלק בקואליציה עם מרצ, המייצגת את העמדות היוניות והחילוניות גם יחד. ב – 96', בממשלתו של נתניהו, בלטה המפלגה בדרישותיה לגבי הסכמי אוסלו. נציותם של ציונים דתיים רבים אינה נשענת על שיקולים ביטחוניים – אסטרטגיים (למשל חשיבותם הצבאית של השטחים), אלא על כך שמסירת שטחים לזרים היא סוגיה הלכתית – דתית. רצח רבין היווה את שיא הביטוי של תפיסה זו – רצח שאינו רק פוליטי כי אם דתי.
מרצ, בקצה השני של הרצף הפוליטי, מייצגת מצב הפוך: מובילה עמדות חילוניות תוך קריאה להפרדת דת ממדינה. ההשתחררות מהשטחים נתפסה כהשתחררות מאזורים יהודיים הטעונים משמעות דתית המחברת באופן הרסני דתיות ולאומנות. שתי המפלגות הללו, מפד"ל ומרצ, מהוות רק את קצה הקרחון של כל מחנה אותו הן מייצגות. במחנה החרדי המצב מורכב עוד יותר – אישים בולטים בהנהגה שלו מצהירים על עמדות יוניות יחסית (למשל: הרב שך והרב עובדיה יוסף). עם זאת, הציבור החרדי הרחב נוטה לעמדות נציות מובהקות. נציות זו ניכרת בכמה דרכים – ההשתתפות המאסיבית בהפגנות פוליטיות, כגון אלו שנערכו נגד הסכמי אוסלו וקדמו לרצח רבין. כך עלה מתאם ברור בין השתייכות דתית וחרדית לבין התנגדות להסכמי אוסלו. בנוסף, למרות ההצהרות המפלגות הדתיות עדיין משתפות פעולה במיוחד ובעיקר עם הליכוד. ניתן לתאר את ההיערכות הפוליטית בכללותה כהיערכות של גוש מסורתי – דתי – נצי מול גוש חילוני – יוני.
שסעים מצטברים יוצרים פער רחב עד כדי נתק בין שני המחנות. הנושאים הרבים והעמוקים השנויים במחלוקת, לצד צמצום המכנה המשותף בין שני המחנות מקשה על הידברות. אך דווקא במצב קיצוני שכזה, סכנת היציבות של החברה ברורה יותר וגוברים הכוחות הפועלים להרחקתה. כך ישנו ניסיון למתן את השסע. טיעון זה הגיוני תחת שני תנאים: 1. המחלוקת מתמקדת ברצונו של כל מחנה לשמור על זהותו הייחודית. 2. ההנהגות הפוליטיות של כל מחנה שולטות בו ברמה שתאפשר ביסוס הסדר מקובל על הציבור.
בחברה הישראלית כיום לא מתקיימים שני תנאים אלו.משמעותה של כל פשרה נתפסת כוויתור משמעותי ובלתי אפשרי על הזהות הקולקטיבית. ניתן לראות ברצח רבין האירוע שחיבר המחלוקת הדתית – חילונית עם המחלוקת הנצית – יונית. הקולות הפוליטיים המדברים על פשרה לא נשמעים בשיח הציבורי הלוהט. מעבר לכך, דמוקרטיה הסדרית אפשרית כשלכל מחנה יש הנהגה המגיעה להסדר בשמם של המחנות היריבים. בעבר מפא"י ומפד"ל ייצגו מחנות מוגדרים בחברה, אך בתקופת הדור השני חדלו המפלגות הלא דתיות מלהיות מפלגות – מחנה שכאלו. צמחו עמותות והתארגנויות עצמאיות שאינן פעילות בערוץ מפלגתי רגיל. גם מפד"ל איבדה מכוחה כמפלגת – המחנה הציוני הדתי בעיקר משום שציוניים דתיים רבים מפזרים היום את תמיכתם ע"פ קשת רחבה של מפלגות. המפלגות החרדיות הן היחידות שעדיין שומרות על דפוס מפלגות – מחנה. ש"ס היא הדוגמא הבולטת לכך, כשמוסדותיה הענפים אמורים לתת תשובה לכל דבר אותו לא פותרות הרשויות המקומיות או המדינה. אך מוסדות המפלגה לא מיועדים רק לשמור על מסגרת המחנה, אלא גם להרחיב את מעגל האוהדים והחברים.
סיכום ומסקנות: במאמר דנו בתהליכים פוליטיים המערערים את דפוסי הדמוקרטיה ההסדרית עד כדי החלפתה בדמוקרטיה משברית. כמה גורמים נוספים: 1. המהפכה החוקתית בדמות שני חוקי יסוד חדשים – כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הפכה למוקד עימותים בין שני המחנות. הדימוי הליברלי – מערבי של בית המשפט העליון הפך אותו לצד במחלוקת, מולו קם המחנה הדתי כאחד, למרות ההדלים הרבים בתוכו. 2. במישור החברתי התרחשו שתי תופעות עיקריות – מספרם הרב של העולים הלא יהודיים מברה"מ הציבו מחדש את האתגר מיהו יהודי? (קבורה, גיור, מכירת בשר כשר וכו'). התופעה השנייה היא מעמדם של הזרמים הלא אורתודוכסיים בישראל, שלמרות כוחם המועט נפתחה להם אפשרות השפעה באמצעות ביהמ"ש העליון.
אין להתעלם מכך שלצד סכנות רבות ישנן גם תקוות – במחנה החרדי ישנם סימנים להבנת מגבלותיו של הכוח הפוליטי (למשל: בש"ס היה ניסיון להתפייס עם נשיא ביהמ"ש העליון). יש גם לזכור שמאבק זה מתנהל בין שני מחנות שאינם מייצגים את הרוב בישראל. עם זאת, המצב שתיארנו לא מאפשר מסגרת של דמוקרטיה הסדרית ותורם בעיקר לצמיחתה של דמוקרטיה משברית. כאן נתייחס לשאלה- עד כמה יכול להחריף המאבק? מאז נובמבר 95' נראה שהתשובה לשאלה זו קלה יחסית. על רפורמים שהתפללו בכותל הושלחו אבנים, האם זה קו אדום שלא ייחצה?
