סיכום מאמר: יחסי מדינה – חברה בישראל / ברוך קימרלינג

מטרת המאמר "יחסי מדינה-חברה בישראל" של ברוך קימרלינג היא לנסות וליישב את הסתירה-לכאורה בין דימוייה של מדינת ישראל כמדינה חזקה, לבין דימויה כמדינה חלשה, ותוך כך אף להציע ניתוח הסטורי – סוציולוגי של תהליכים מרכזיים בחברה הישראלית.

יחסי מדינה – חברה  –  המסגרת המושגית:

השחקן המרכזי הוא המדינה, ולמושג זה שני מימדים –

  • מימד מבני ארגוני – מדינה היא ארגון התובע שימוש לגיטימי בכוח אלים – משטרה, צבא וכו'. מאורגנת סביב רציונליות אינסטרומנטלית. חילופי שלטון לא מחליף בהכרח את הרציונל והפרקטיות. מימד זה דומה בין כל המדינות.
  • מימד זהותי תרבותי-סמלי – המדינה מוגדרת ע"י תושביה, גבולות חברתיים, התרבות הגלובלית אליה היא מתייחסת, כללי המשחק הפועלים בתוכה וכו'. מימד זה מתבטא בדגל, המנון, חגים, ימי זיכרון וכד' והוא מבחין בין מדינות.

 

החברה היא אוכלוסיה בעלת הזהות הקולקטיבית המשותפת הרחבה ביותר בתוך טריטוריה מוגדרת. לזהות קולקטיבית זו יש גבולות הנסמכים בדרך כלל על מאפיינים תרבותיים כגון דת, שפה, תחושת השתייכות ותחושת גורל ועבר משותפים. ההשתייכות לחברה אינה פורמלית כמו ההשתייכות למדינה, אלא פרימורדיאלית (ראשונית, משפחתית, שבטית וכו').

דרך הפעולה של המדינה היא בירוקרטית וליגאליסטית (מעוגנת בחוקים וצווים המעניקים לה לגיטימציה) ואילו זו של החברה היא לפי נורמות וערכים הנשמרים באמצעות פיקוח חברתי.

ככל שחפיפה בין המדינה לחברה רבה יותר, כך הולמת יותר ההגדרה מדינת לאום. יחד עם זאת, גם במדינת לאום, המדינה כמוסד לעולם תנסה לשמור על האוטונומיה של המנגנונים והמטרות הנפרדות שלה.

שני המשתנים הבלתי תלויים של הניתוח הם –

  • עוצמה – מתבטאת ביכולתה של המדינה למנוע הפעלת ארגוני כוח אלים שהם מחוץ לשליטתה, ביכולתה לכפות את החוק והסדר (שהיא עצמה מכוננת), לגבות מיסים לפי קנה מידה שהיא קובעת, לחלק הטבות לפי קנה מידה שהיא מגדירה, ולצאת למלחמה כשהיא מוצאת זאת לנכון. היכולת לגייס משאבים מן החברה, להקצותם מחדש ולמנוע היווצרות מוקדי כוח אלים ועוצמה פוליטית אלטרנטיביים למדינה.
  • אוטונומיה – נמדדת ביכולתה של המדינה למנוע מקבוצות בתוך החברה לכפות עליה הקצאת משאבים, חקיקה או מדיניות שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים הנתפסים וההיגיון הפנימי של המדינה, או למנוע מהן לצמצם את מרחב ההחלטות והביצוע של המדינה.

 

מקורותיה של המדינה הישראלית:

שני תנאים הכרחיים לבניית החברה הפוליטית היהודית בארץ:

  • פעולות כמו גיוס תמיכה של מעצמות פעילות באיזור (לשם הבטחת תנאים פוליטיים שהיוו תשתית למדינה), ובהתאם לכך תהליך מזורז של בינוי מוסדי (שנקרא 'המדינה בדרך').
  • קיום מתמשך של המנדט הבריטי, אשר תיפקד כ'מטריה' כוחנית שאפשרה את גידולה של האוכלוסיה היהודית, עד שחדלה מלהיות מיעוט באזור או עד שתוכל לעמוד בעוצמה מול החברה הערבית.

מקורותיה המבניים של המדינה:

על מנת למנוע את הורשת הארץ מידי הבריטים לידי הערבים, היה צורך להקים התארגנות מקבילה ונגדית למדינה הקולוניאלית. מעין מדינה בתוך מדינה, המספקת ליהודים את מירב הפונקציות של מדינה – חינוך, הגנה, בריאות וכו', ובעיקר תבטיח את נאמנותם הבלעדית של חברי הקולקטיב ואת היכולת לגייסם. ישות מדינית זו חייבת להיות בעלת עוצמה ויכולת גיוס – כך שיוכלו להחליף את המשטר הבריטי עם עזיבתו. על מנת ליצור ישות בעלת כוח פוליטי כה גדול, היה צורך לטשטש את הגבולות בין "מדינה" ל"חברה" ולצור מקשה אחת. בין הארגונים שהיוו את התשתית המוסדית למדינה שבדרך נכללו היישוב המאורגן, הנהגת הסוכנות היהודית ועוד. המדינה שאפה להשיג אוטונומיה רבה ככל האפשר.

עם כינונה של המדינה, חל תהליך היפרדות שלה מן הסוכנות, ממוסדות ההסתדרות וארגוני תנועת הפועלים, דרך עקרון הממלכתיות. פורקו הארגונים המחתרתיים-מפלגתיים של תקופת היישוב, הולאמה מערכת החינוך וכו'. עם זאת, מיזוג בין המדינה ומפא"י בשלב הראשון, איפשר לשמור על צביונה של המדינה בדמותה ובצלמה של החברה היישובית.

היווצרות המנגנון המדינתי וקליטת העלייה בסופו של דבר הגדילו את עוצמתה של המדינה. עם הרחבת הבירוקרטיה והממלכתיות הציבורית, נוצר מעמד בינוני חדש, אשר בניגוד למעמד הבינוני הישן, היה תלוי לחלוטין במדינה – משאביו היו תלויים בגישה ישירה או עקיפה במימון ציבורי.

המהגרים החדשים (שכונו העלייה השישית, השביעית) היתה נעדרת עוצמה ואף לא זכתה לתרגם את קשיי הקליטה למונחים של הרואיזם. מהגרים אלו היו נוחים לגיוס ועם הזמן אף תרמו לחיזוק האוטונומיה של המדינה.

ממדינת לאום למדינה קהילתית:

הניצחון הצבאי של ישראל במלחמת ששת הימים העצים את הדימוי של המדינה כחזקה ואת הדימוי הרופס של המנגנון המפלגתי ומאיישיו, שהיססו בקבלת החלטות. חיזוק נוסף של המדינה מול החברה – התעצמות התשלובת הבטחונית.

החל בשנת '67 – מדינה קהילתית. מתאפיינת באיכויות שליטה חדשות, ומתקיימות בה שלוש קהילות: יהודית, ערבית בתוך תחומי המדינה וערבית בשטחים הכבושים. מדינה הכוללת בתוכה יותר מקהילה לאומית אחת, אולם השליטה המוסדי, הפוליטית והסמלית שבה היא בידי קהילה לאומית אחת, המעניקה לה את זהותה ההגמונית.

ישנה טענה כי היקף אוכלוסיית המתנחלים והיקף ההשקעות שנעשו בשטח הם עובדות בלתי הפיכות (העלות הפוליטית, החומרית והאידאולוגית שבנסיגה מהם אינה אפשרית) ולפיכך צומצמו האוטונומיה ומרחב התמרון של המדינה.

המימד הטריטוריאלי והמאבקים על המיקום בקולקטיב:

מדינת ישראל כוננה לצד הטריטוריה ההסטורית והמיתית של ממלכות "יהודה" ו"ישראל" ולא בתוכן, מה שעזר בהבניית חברה חילונית ושמירת האוטונומיה של המדינה מפני לחצים של קבוצות בעלות אוריינטציה דתית–לאומית מובהקת. עם כיבוש "יהודה ושומרון" – השתנה מצב זה. כך קבוצות בעלות אוריינטציה דתית צברו כוח פוליטי.

המדינה מעדיפה לשלוט על השטחים הכבושים ולא לספח אותם משתי סיבות:

  • על מנת שתוכל להימנע מהענקת אזרחות לתושבים הפלסטינים.
  • על מנת שתוכל להמשיך ולקיים מצב שהוא דו לאומי, תוך שמירת זהותה כמדינת לאום יהודית.

מחיר המדינה הקהילתית:

  • חלק מכוחות הבטחון וכוח האדם הופנה לפעילות שיטור בקרב המרי הפלסטיני, תוך הזנחת
    הכנת הכוחות לעימות מלחמתי מקיף.
  • מחיר העבודה הזולה של הפלסטינים חסרי הזכויות, היה בערעור בטחון הפנים.

 

גיבוש תרבויות המשנה הפוליטיות:

שתי תרבויות משנה המעוניינות לסיים את אופייה הקהילתי של המדינה:

  • האחת מבקשת לספח את השטחים הכבושים תוך יצירת נוכחות יהודית בלעדית בהם.
  • השניה מבקשת לסיים את השליטה בשטחים המהווים איום על ההרכב הדמוגרפי הישראלי – בו מובטח רוב יהודי.

הבסיס הערכי המשותף הוא אקסקלוסיביות קהילתית.

העדר היכולת להכריע בין הזרמים ממקם את המדינה בעמדת עוצמה. קיומם הבו-זמני של שני הזרמים המנוגדים, מאפשר למדינה לשמור על הסטטוס קוו. קיומם של הקונפליקטים נוח למדינה ועל כן היא ממסדת אותם.

 

סיכום:

המדינה היא ארגון בעל הגיון פנימי, אינטרסים, וזהות משל עצמה, והיא לפיכך גורם בפני עצמו ולא רק ביטוי של כוחות חברתיים אחרים (מעמדות, מפלגות אידאולוגיות וכו'). עולה מן הניתוח כי המדינה הישראלית השיגה, במהלך העשור השני לקיומה, עוצמה רבה ואוטונומיה אל מול גורמים פוליטיים אחרים שהיו בזירה כגון המפלגה, הזרוע הכלכלית והתרבותית שלה (ההסתדרות), ומוקדי עוצמה מתחרים נוספים. למרות ירידת מה בעוצמה לאחר מכן, המדינה עדיין נהנית מעוצמה ואוטונומיה רבה אל מול החברה הישראלית – בהיותה בעלת יכולת חדירה מרשימה לתוכה ויכולת גיוס משאבים אנושיים וחומריים מתוכה, תוך יכולת מניפולטיבית של קבוצות ושכבות המצויות בחברה.

למעשה, המדינה שולטת בחברה, בעוד הגורמים החברתיים מתחרים ביניהם על "חסדיה" של המדינה. יחד עם זאת, יש תנודות בדרגת האוטונומיה של המדינה נוכח קבוצות הטוענות בשם הזהות הקולקטיבית שלה עצמה, ותנודות בדרגת העוצמה נוכח שינויים בעלויות קיומה כמדינת קהילה מאז '67, וכשולטת על טריטוריות ספר באמצעות כוח אלים וסוכניה המתיישבים בהתנחלויות. עם הגברת עלויות שליטה אלה, ומתוך רצון לשמור על הגדרת זהותה כמדינת לאום יהודית, יופעלו על המדינה לחצים להגדיר מחדש את גבולות השליטה הטריטוריאלים שלה.

 

 

יחסי מדינה – חברה בישראל / ברוך קימרלינג

מי היה קונפוציוס

קונפוציוס: הנער היתום שהפך להיות הוגה הדעות שעיצב את פניה של סין עד ימינו. מבוא לחיים ותורת החיים של קונפוציוס

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: