לדעתו של נסים קלדרון, במאמרו "מן הריבוי אל הסולידריות" (מתוך "רב-תרבותיות במבחן הישראליות" בעריכת אוהד נחתומי, תשס"ג), הקונפליקט הפוליטי היסודי בישראל אינו המדיני ואל הכלכלי, אלא זה התרבותי. הגוש התרבותי, כפי שמגדיר אותו קלדרון, הוא אמנם הטרוגני, אך בכל זאת חשיבותו היא מכרעת מבחינה אלקטורלית.
לדעתו של קלדרון, רצח רבין חשף התנגדות לניסיון של תרבות אחת בלבד לצאת ממצב הלחימה של ישראל, תרבות תנועת העבודה של יוצאי אירופה, בתמיכה מאוחרת יותר של הערבים, שפעלה ללא תמיכת המזרחיים, הדתיים ויוצאי חבר העמים. ועם זאת, במידה רבה הגיוון התרבותי של ישראל הוא מציאות מודחקת תחת האשלייה של כור היתוך ו"ישראלי אחד".
קלדרון טוען כי ההכרה במרכיב הרב-תרבותי של החברה מגיע דרך רוחות המנשבות אלינו מהשמאל האמריקאי, ושואל מה עלינו לאמץ מאותן מגמות אינטלקטואליות. כנגד התפיסה המרחיבה מידי בהתייחסות לתרבות כ-"הכול", קלדרון מעדיף לאמץ את מינוחם של מייקל וולצר וצ'רלס טיילור של "פוליטיקה של הבדל". פוליטיקה של הבדל היא פוליטיקה של גבולות בין תרבויות העושות שימוש במרכיבים ספציפיים מתוך ה-"הכול" של התרבות למטרות פוליטיות. שאלתו של קלדרון היא, אם כן, "מתי הופיע אצל קבוצת הישראלים הצורך לסמן הבדלים פוליטיים בינם לבין ישראלים אחרים" (119).
קלדרון משווה את ישראל לארצות הברית כחברות הגירה. אך בעוד שהמהגר אל ארצות הברית נוטש חוויה של קולקטיביות, העולה לישראל מצטרף אל הוויה של קולקטיב חדש. ובעוד שהחוויה האמריקאית היא חוויה של פרטיות, הישראליות היא חוויה של שייכות, או לפחות רצון בשייכות. אך אז מתגלה כי השייכות הזו אינה אחידה, המשפחה אינה אחת, אלא מרובה וקונפליקטואלית.
מדיניות כור ההיתוך ניסתה לאנוס את הריבוי לתוך אחדות בדמות מודל הצבר, במחיר של פגיעה ואפליה בעיקר כלפי המזרחי. ודווקא ניסיונות ההאחדה הכושלים של התרבות הישראלית הם אלו המובילים בסופו של דבר אל ניסיונות ליצירת נרטיב פרטי ומבודד. ההשתייכות לקולקטיב הופכת למימד של השוואה, מידת ההצלחה וההתאמה לפרויקט של הישראליות, וזהו על פי קלדרון שורש הקרע בין אשכנזים ומזרחים. מוקד הבעיה הוא לא כלכלי, לא פוליטי או אידיאולוגי, אלא רגשי.
