ג'רי סיינפלד וחבריו התקשו להתמודד עם אדם שמדבר אליהם ממרחק קרוב מידי, האם גם אנחנו הישראלים היינו מגיבים אותו דבר? כנראה שכן. לעומת זאת, לנו בדרך כלל לא יותר מידי יפריע אם מישהו שהוא לא זר גמור יגע בנו במהלך השיחה אבל לאמריקאים – זו יכולה להיות עילה לתביעה.
לתרבויות שונות בעולם יש מוסכמות שונות לגבי מהם גבולות המרחב האישי. סיינפלד וחבריו כנראה היו סובלים מאוד אילו היו נוסעים להודו ויפן, שם המרחק המקובל בין אנשים הוא מאוד קטן. לעומת זאת, במונגוליה נוהגים לדבר אחד עם השני ממרחק שלנו יראה גדול מאוד. כעיקרון, ככל שהאדם חי באזורים צפופים יותר כך הוא מצפה לפחות מרחב אישי (כל מי שאי פעם נסע ברכבת התחתית של דלהי בשעות העומס יותר בדיוק על מה מדובר).
על פי מחקרים באנתרופולוגיה המרחק המקובל לשיחה בארצות הברית הוא כ1.2 מטר, לעומת 0.6-0.9 בלבד באירופה. גם בארצות הברית וגם באירופה נוהגים בדרך כלל לפתוח את השיחה במגע חטוף (כמו לחיצת יד) אך להמנע מהמשך מגע במהלך השיחה. באתיופיה, לעומת זאת, לא נדיר לראות אנשים שעומדים ומשוחחים אחד עם השני בעודם מחזיקים ידיים.
אבל השוני במרחקי הדיבור הוא לא רק בין תרבויות, שכן שהמרחק שבו אנחנו מדברים עם בן הזוג שלנו הוא לא המרחק שבו נדבר עם אדם זר. האנתרופולוג האמריקאי רוברט ט.הול זיהה (ב1966) ארבעה אזורים של מרחק מהגוף ששמורים למצבים ואנשים שונים:
מרחק אינטימי – עד 45 סנטימטרים. הטווח שמור למשפחה וחברים טובים במיוחד. הזרים היחידים שמורשים בדרך כלל להכנס אליו הם אנשי רפואה.
מרחק אישי – 45 ס"מ עד 1.2 מטר. מרחק זה הוא המרחק של לחיצת יד והוא שמור לחברים ומכרים.
מרחק חברתי – בין 1.2 ל3.7 מטר. מרחק זה משמש לאינטראקציות בין אנשים שאין בניהם קשר אישי, כמו למשל בפגישות עסקיות.
מרחק פומבי – מעל ל3.7 מטר. זהו המרחק שבו מתנהלים אנשים שאין בניהם כל קשר, כמו למשל ברחוב.
מעניין לעניין באותו עניין:
