דיני תאגידים: מינוי דירקטור חיצוני

דיני תאגידים: מינוי דירקטור חיצוני

הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה

בחברה ציבורית יש חובת בעלי שליטה למנות לפחות שני דירקטורים חיצוניים –  דחצי"ם (§239), אין הבדל בחובות המוטלים על דירקטורים רגילים ודירקטורים חיצוניים.

אולם, ישנם הבדלים משמעותיים בין שני סוגי הדירקטורים – הדירקטור חיצוניים אמורים להיות לא תלויים ולא להיות בניגוד עניינים ביחס לחברה. ישנם שני ווסתים עיקריים על הדירקטור חיצוניים: ראשית, רגולציה של שכרם על ידי הרגולטור. הקושי עם וסת זה הוא שהוא לא מבטיח שהדחצי"ם יפעלו לטובת מניות המיעוט. שנית, חלים עליהם תנאים של כשירות מקצועית (§240) – אחד מהם חייב להיות בעל מומחיות פיננסית. הדבר לא מבטיח שהוא יפעל לטובת המיעוט, אך הוא הופך את הדירקטור חיצוניים לגורמים מקצועיים.

שתי הדרישות המרכזיות שמטרתן להבטיח כי הדחצי"ם יפעלו לטובת בעלי מניות המיעוט נובעות מההשפעה הניתנת לבעלי מניות המיעוט במינוי הדירקטור חיצוני – אישור מינוי דירקטור חיצוני יעשה על ידי שליש לא נגוע מהאסיפה; בנוסף לכך קיימת דרישה להעדר זיקה של הדירקטור חיצוני לבעל השליטה או לחברה.

הדרישה הראשונה קבועה ב§239(ב): נדרש שליש לא נגוע מקרב בעלי מניות המיעוט, שאינם בעל השליטה או מקורביו. כאן לא חלות הוראות הפרק החמישי והשליטה נקבעת לפי המנגנון הכללי – חזקה עליו אם יש לו למעלה מ-50% וצריך להראות יכולת הכוונת עסקי החברה. אולם, דירקטור חיצוני עדיין צריך את תמיכת בעל השליטה, מאחר והוא צריך גם את תמיכת אסיפה הכללית כולה ולא רק את השליש הבלתי נגוע. ולכן, מערך הכוחות ביחס לבחירת הדירקטור חיצוני דומה יותר למתן זכות וטו למיעוט מאשר להשפעה אקטיבית ממשית על הבחירה.

הדרישה השנייה מגולמת ב§240(ב) – לא יכול להיות דירקטור חיצוני מי שיש לו זיקה לחברה או לבעל השליטה. המחוקק רוצה שישבו בדירקטוריון שני אנשים שאין להם תלות בבעל השליטה. בנוסף, מעמד הדירקטור חיצוני משוריין מפני פיטורים במידה רבה. מאוד קשה לפטרו, כהונתו קצובה וניתנת להארכה באופן מוגבל, וכן הלאה (§245,246,247,233).

הבעיה שנוצרת במינוי דחצי"ם היא כי הגופים המוסדיים בישראל, כמייצגי בעלי מניות המיעוט, לא באים באמת להצביע על דחצי"ם. אחת הסיבות היא כי אין להם באמת תמריץ לכך בשל העדר אמון במנגנון כיוון שכל עוד, בפועל, על-מנת למנות דירקטור חיצוני יש הכרח בתמיכת בעל השליטה, אזי מינוי דחצי"ם מאבד חשיבות.

לפיכך, אם אנו מחפשים דירקטורים שידאגו לטובת החברה ולא רק לטובת בעל השליטה, עלינו להטיל עליהם לא רק חובות נוספות אלא גם לתת תמריץ שוק למינוים.

דו"ח ועדת חמדניבדק כיצד ניתן לשפר את מעורבות השחקנים המוסדיים בשוק ההון. הגופים המוסדיים באו וטענו שאם רוצים שתהיה להם השפעה כלשהי בחברה, יש לתת להם אפשרות להשפיע על מינוי דחצי"ם. אחרת אין להם שום השפעה – הם יכולים רק להצביע בעסקה של בעלי עניין כשליש הלא נגוע, או למכור את מניותיהם. ועדת חמדני המליצה על מנגנון משולב לפיו ניתן יהיה לאורך זמן להקנות יותר כוח לבעלי מניות המיעוט.

המלצות הוועדה היו:

(1)    מינוי דירקטור חיצוני יעשה רק על-ידי בעלי מניות המיעוט ולא בעל השליטה. לחלופין, נחייב שחצי מבעלי מניות המיעוט יצביעו בעד הדירקטור חיצוני (ולא שליש).

(2)    לחייב את הגופים המוסדיים להשתתף (בחקיקה).

(3)    מציאת מנגנונים שיאפשרו לבעלי מניות המיעוט למנות דחצי"ם מטעמם.

עולות 2 שאלות-

(א)   עד כמה ניתן לסמוך על העובדה שדירקטור הוא בלתי תלוי? עד כמה נסמוך עליהם שיוכלו לעמוד מול בעל השליטה? האם זה יעניק הגנה מספקת לבעלי מניות המיעוט?

o      מחד ניתן לטעון כי גם אם אין זיקה פורמאלית, בטוח יש זיקה מסוימת בין הדירקטור חיצוני שימונה ובין בעל השליטה  (נניח חבר'ה מהמילואים… ). אולם, אם יש מישהו ללא כל זיקה באמת, האם עדיין נראה בו כבלתי תלוי (מרצה מהאוניברסיטה)? הרי יש לו תלות אינהרנטית הנובעת מעצם התפקיד (המשך כהונה). נצרף זאת לעובדה כי יש בעלי שליטה שמחזיקים בכמה חברות- האם דירקטור חיצוני הוא משמש ככזה בחמש חברות של בעל השליטוה- ברור שיש זיקה וייתכן שלא נכנסת להגדרה בחוק כך שתהא תקפה.  כמובן שיש גם תמריצי שוק- כדי להיות דירקטור, אני יודע שעלי לזכות בתמיכת בעל השליטה. לכן, קבעו לדירקטור חיצוני תקופת כהונה מקסימאלית- עד שתי קדנציות (של שלוש שנים), כדי לא לפתח תלות מעצם הכהונה בתפקיד.

(ב)    מדוע לא לתת את כלי מינוי הדירקטור חיצוני רק לבלעי מניות המיעוט?

o      מדוע לא ללכת למודל של מתן כוח לבעלי מניות המיעוט למנות דירקטור? כמו ללכת בדרך של הצבעה מצטברת? מה מקודש ברעיון שכל נציגי הדירקטוריון יהיו של בעל השליטה? נימוקים כנגד מתן כוח למיעוט להכניס דירקטורים לחברה-

אחת הסיבות היא סחטנות. יש תפיסה שאומרת שצריכה להיות אחידות דעות בדירקטוריון- עבודה למען מטרה משותפת. אולם, תפיסה זו הולכת ומאבדת ממעמדה.

טענה אחרת היא כי אין צורך שיהיו קבוצות דירקטורים שייצגו קבוצות אינטרסים שונות. כמו כן, ביחס להסכמי הצבעה- כאשר לבעל השליטה נוח אז הוא בעצמו נותן כוח לבעלי מניות מיעוט (כמו להצביע בעד דירקטורים מטעמם).

כמובן הטענה הקלאסית (בצמוד לסחטנות המיעוט) היא הטענה של זכות הקניין של בעל השליטה.

חמדני הציע פתרון בסגנון של שיטת הצבעה מצטברת: בעוד שכיום ההצבעה באסיפה הכללית מתבצעת בנפרד עבור כל דירקטור, מנגנון הצבעה מצטברת מאפשר לבעל מניות לקחת את קולותיו ולרכז אותם על מועמד אחד. כל המועמדים מועמדים להצבעה אחת. אם בבעלותי מניה אחת ו-5 דירקטורים עומדים להצבעה, אני יכולה לשים את כל חמשת קולותיי עבור דירקטור אחד שחשוב לי שייצג אותי. מנגנון זה מאפשר גם למיעוט להשפיע במידה מסוימת על הרכב הדירקטוריון.

לסיכום- כל הדרישות המשפטיות ביחס למוסדות השונים קבועות כיום בחוק.

 

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

חמש שאלות לזיהוי חרטטנים

חמישה כללי אצבע שיעזרו להם לזהות חרטא כשאתם פוגשים אותה ולהתמודד עם טענות ומידע שמוצג בפנינו. המדריך להמנעות מחרטטנים

להשתפר: