סיכום מאמר: תוכנית הטלווזיה WWF: בית הספר כזירת האבקות \ למיש
סיכום זה הינו חלק מאסופת הסיכומים בקורס "לגדול עם הטלוויזיה", מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה.
לפי למיש תחרות ספורטיבית לא אמיתית הלי חוקים מוגדרים . המתאבקים לא רק ספורטאים יש להם פרסונות – דמויות טוב ורע, תלבושות ואישיות, עלילה שלמה סביב כל פרק והתוכנית הייתה מאוד פופולרית בקרב הצעירים.
הועלתה טענה שהתוכנית מעלה את רמת האלימות של ילדים בבתי הספר. דפנה למיש נשכרה על ידי משרד החינוך לבדוק את ההשפעות.
שיטה
בשלב הראשון ערכה למיש סקר ארצי לבדיקת היקף התופעה. בשלב השני למיש ערכה מחקר גישוש וראיינה מנהלים מכמה עשרות בתי ספר , שאלה אותם האם הם מסוגלים לאפיין את האלימות של הילדים ככזו שמושפעת מהתוכנית. במחקר הגישוש החוקרת ראתה שהמנהלים יכולים לזהות אלימות שייחודית לתוכנית וגם הייתה עליה דרסטית במקרי האלימות שהגיעו לאישפוז. בחלק השלישי עשתה למיש ניתוח עומק של תשעה בתי ספר בארץ שכלל ביקור שאלונים וראיונות פתוחים על ילדים בכיתות ג' עד ו'.
ממצאים
1. המשתתפים – אומנם ילדים בעלי נטייה חזקה יותר לאלימות הרבו לחקות אותה, אבל גם ילדים ללא כל רקע אלים גם חיקו את האלימות בתוכנית. למיש הסיקה מכך שעבור ילדים עם נטייה מוקדמת לאלימות הסדרה היוותה מודל חיקוי שמספק לגיטימציה להתנהגות אלימה שכן המשתתפים זכו להערצה וכבוד. התוכנית העבירה מסר שהאלימות מתוגמלת בצורה חיובית ומהווה התנהגות שראויה ללמידה.
2. חיקוי ההאבקות היה עיסוק מרכזי בהפסקות זה היה משהו מתוכנן מלווה בפגיעה פיזית.
3. הדמויות הנערצות בתוכנית היו הדמויות הפעיות ביותר, הן לא בהכרח היו הדמויות הטובות.
4. הבנים יותר חיכו את האלימות מבנות, הסתבר שלבנות היה תפקיד חשוב, לעודד, הבנות הודו שאצלם בבית הן חיקו את האלימות אולם הן היו ביקורתיות יותר.
5. סוגות הדמיון והמציאות, ילדים מכתה ד ומעלה אמרו שהתוכנית לא מציאותית, אבל הם התקשו להסביר מה ולמה לא אמיתי. ילדים עד כיתה ג' התקשו להבחין שהתוכנית מבוימת והביעו אכזבה כשזה נאמר להם ואז גם הפופולאריות של התוכנית בעיניהם ירדה – כלומר אלימות מציאותית או שנתפסת כמציאותית משפיעה יותר, יוצרת יותר חיקוי.
מסקנות
המחקר מאשש את הטענה שה WWF מעודדת חיקוי אצל ילדים – השפעה לטווח קצר, ילדים נוטים לומר שהתוכנית לא מציאותית בגלל העמדות של ההורים או של החוקר עצמו.
שיטות המחקר הזה מסמנות מעבר מהגישה המגוננת לפרשנית, מצד אחד ילדים ללא רקע באלימות לומדים התנהגות מהטלוויזיה, מצד שני בזכות הראיונות גם הילדים נוכחו לראות שגם בנות עוסקות בפעילות הזאת. הדמויות היו דמות להערצה ואף אחד לא נפגעה.
