הפילוסופיה של ליאו שטראוס
הסיכום להלן הינו חלק מסיכום הקורס "אידיאולוגיות מודרניות" מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה
לפי ליאו שטראוס מסורות פוליטיות שונות מאוד ממקום למקום. העניין של מסורת פוליטית הוא חשוב ביותר. לפי מסורת פוליטית מעשה יכול להיות מעשה במידה טובה אך בצד השני רשעות. צדק הוא עניין של גיאוגרפיה: ישנן חברות שהן מטבען שוויוניות ויש כאלו שהן היררכיות. יש חברות שהתבונה עומדת במרכז התרבות שלהם ויש שהאינסטינקט הוא המרכז אצלם. יש חברות שהם שבטיות, ויש חברות שמתקופה לתקופה עברו מדבר לדבר.
מסורת היא דבר חמקמק וברגע שאתה נשען על מסורת, אז כל אחד נשען על משהו אחר. טענתו של אדמונד ברק שצריך להישען על מסורת מכניס אותנו למעין פלורליזם אינסופי. האם הטענה שמסורת היא הקובעת יכולה להיות הטענה האחרונה? אם זה הדבר האחרון בשיח, אז אין כמעט שיח בין בני אדם. האם מסורת היא בעצם כמו לשון? בנושא לשון לא ניתן לשאול שאלה כמו האם צרפתית טובה מאנגלית וכו'. שאלה כזו היא מטופשת.
האם נאמר אותו דבר על גבי מסורת? שאין פניה לאיזה ערכה גבוהה יותר, אלא כל מסורת קובעת בצורה ברורה מה צריך לעשות בדבר מסוים. אם נסתכל על המסורת כך, אז זה מקרב אותנו למה שנקרא: "ניהיליזם" = האמונה שאין כלום! אין קווים ברורים למה טוב ומה רע, אין צודק יותר וצודק פחות וכו'. אם נלך בכיוון של מסורת אנו קרובים למין ניהיליזם.
זה דוחף אותנו לכיוון אחר, שבו יש אפשרות לדבר על טוב ורע, על צדק ואי-צדק. האם נוכל להתעלות מעל הגישות האלה המגוונות כמעט ללא סוף, ולדבר על טוב ורע שהם דברים אמיתיים שאפשר לדעת אותם? הטענה הזו שיש אמת אוניברסאלית, נצחית ואובייקטיבית. היציאה הזו מסובייקטיביות טוטאלית היא העמדה שמעלה בפנינו: ליאו שטראוס.
בימי הביניים, הרעיון שמסורת ותקדימים קובעים והרעיון המקביל שהכול אוניברסאלי (שיש טוב ורע), שניהם עלו בקנה אחד. למוח של ימי הביניים אין כאן סתירה. אצלנו הרי שהדברים סותרים, הרי אם יש אמת אוניברסאלית אז אפשר לדבר על מסורות מפוצלות.
אותם אנשים כמו ליאו שטראוס, שרואים את האמיתות בצורה אוניברסאלית, בזים לאלו שנשענים על המסורת. עבורם זו עמדה בלתי-אפשרית, מכיוון שאם אומרים שהמסורת קובעת אז צריך להישען על מסורת. אם אומרים שמסורת קובעת אז חייב לשאול למה היא קובעת? הדבר היחיד שניתן לומר הוא שהמסורת היא הקובעת (חייבים לחזור על אותה אמירה שוב). אך אין אנו נשענים על מסורת מכיוון שאנו "עדר של כבשים". כדי להצדיק מסורת אנו צריכים להתווכח ברמה תבונתית וגבוהה יותר. אם זה כך אז מה קובע? תבונה או מסורת?
מסורת אינה יכולה להצדיק את עצמה. אם כן עצם האמירה בוא נלך ע"פ המסורת סותרת את עצמה, אלא אם כן אתה מצדיק את זה ע"י תבונה. ואם אתה מצדיק את זה ע"י תבונה, אז המסורת אינה קובעת אלא התבונה.
יש כאלו שאומרים להתרחק מהתפיסה המסורתית כיוון שאין לה בסיס. אפשר ורצוי שבני אדם ידברו בלשון של צודק ולא צודק בלי להתנצל.
הקול השמרני נשמע בכמה וכמה קולות:
2. הקול של תבונה אוניברסאלית וראיה גלובאלית של האמת – ליאו שטראוס מייצג את העמדה הזו. יהודי-גרמני שלמד בישיבה וברח מגרמניה לפני השואה, לימד באוניברסיטת שיקאגו. הוא דיבר על הוגים יהודיים ונוצרים בימי הביניים (רמב"ם, אקווינס וכו' ראה שטראוס על הרמב"ם). הגות מודרנית לא עניינה אותו, כי הוא מבוסס על הפוסט-מודרניזם. בשיקאגו הוא קיבץ סביבו חברות תלמידים שהלכו משיקאגו לכל האוניברסיטאות בארה"ב, שלהם הייתה השפעה מאוד נרחבת. רעיונותיו נשמעו בבית הלבן לא פעם אחת, למרות שלא עסק בחיים הפוליטיים.
מסורת לא עניינה אותו, כי או שאין לה בסיס או שמצדיקים אותה בצורה תבונית. אם כן התבונה חייבת להיות מקור ראייתנו. שטראוס טוען שיש אמת (כמו אפלטון).
על איזו תבונה הוא מדבר? התבונה שעליה הוא לא מדבר פונה לכיוון המדע. בתבונה מדעית יש בעיה חמורה, היא רואה עצים אך לא את היער. כל ממצא מדעי אינו מנסה לכלול את הכול בראיה סינטטית רחבה, אלא מסתכם באמירה מסוימת קטנה יחסית.
תבונה יחסית מתעלה מעל התבונה המדעית. התבונה המדעית אומר לנו שטראוס, למה מדע מודרני כ"כ מתאים לתקופה המודרנית? מכיוון שהמדע מבוסס על מתודה מדעית – תעשה כך וכך ואז התשובה תהיה נכונה. זה מתאים לחברה המונית שרוצה להבין שאם עושים משהו בצורה נכונה אז לא משנה מי עושה את זה ובאיזה מקום זה נעשה. האמירה האוניברסאלית של שטראוס מתעלה מעל אמיתות מדעיות.
הוא מחייב על אמת שהיא ספקולטיבית, כוללת ונצחית. הוא יודע שבימינו כמעט ולא ניתן לדבר על זה. הוא אומר שאנשים מודרניים יש להם בעיה רצינית עם האמירה שיש אמת אוניברסאלית. למה האדם ההמוני יתנגד לאמירה כזו? מכיוון שאם יש אמת אוניברסאלית זה מחייב. יש אנשים שיכולים לדעת ואחרים שלא. לכן האדם הפשוט מעדיף עמדה שהיא משטיחה את כל המעמדות.
שטראוס אומר שאנו איבדנו את אמונתנו ונשחקנו. כיום לא ניתן לומר מה טוב ומה רע, אלא חייבים לומר מה טוב עבורי או עבור סגנון החיים שלי. כלומר, צריך לדבר בצורה מהותית על אמת. אפשר להבין את חוסר האמונה הזו במילה היחידה "רלטיביזם" – אין אמת אחת! איש באמונתו יחיה, כל שיח הוא בעצם השתקפות של אינטרסים, מקריות לאומית, דחף וכו'. הכול מותנה וזה היחסיות.
שטראוס אומר שכדי להגיע לאמיתות פוליטיות גדולות אז חייבים להתרחק מהשוק ההומה רעיונות של בני האדם, ולהפעיל את התבונה בצורה פילוסופית. יש הבדל בין אמיתות עמוקות של פילוסופים לבין הטענות של האדם הפשוט. בסוף היום יש הבדל בין סיסמאות אידיאולוגיות רדודות לבין פילוסופיה פוליטית מתוחכמת, זה לא נכון שהם משקפים עמדה של אדם אחד.
שטראוס טוען שניתן לצאת מהראיה הזו שבה אנו נמצאים בתוך עולם של יחידים. הוא מתנגד לטענה שרעיונות הם לא יותר מאשר תגובה פונקציונאלית של מחשבה, שרעיונות משרתים אינטרסים מסוימים. עבור הפוסט-מודרניסטית, לא ניתן לומר יותר על רעיון, שהוא בתוך מסגרת מסוימת מתאימה וטבעית.
אם מה שאומרים הפוסט-מודרניסטים זה נכון אז כל האג'נדה הפילוסופית נופלת. שטראוס רוצה שנבין מה התוצאות של הפוסט-מודרניזם. אם זה נכון, אז למה כדאי בכלל להתאמץ לראות דברים נכונים ואמיתיים, הרי הכול זה סיפור של היחידים. אנו נצטרך לשים את האמת בתוך גרשיים מזלזלים. אם יש משבר של המודרניות, אז לא יהיה ניתן לדבר על טוב ורע. העולם המודרני הוריד את מושג הטוב והאמת. בימינו זה חטא רעיוני לדבר על אמיתות רחבות יותר.
אבל שטראוס שואל: אם זה נכון שהכול משקף היסטוריה, כלכלה, חברה וכו' מסוימת (שכל רעיון אפשרי), אז מה רלטיביזם משקף? איזה אידיאולוגיה נמצאת בתוך הרעיון הפוסט-מודרניסטי? למה רלטיביזם הוא מתאים ולא מפתיע בכלל בחברה ההמונית של ימינו?
רלטיביזם משווה את הפילוסופים לאנשי פשוטים. הוא בעצם האידיאולוגיה של האדם ההמוני, מכיוון שהוא מוריד מהאולימפוס את אלה שהם באמת יותר טובים. האדם ההמוני מרגיש מופלל ע"י נחיתותו. שטראוס אומר שהאדם הפשוט לא אוהב את הנחיתות ולכן הוא עושה מעשה – הרלטיביזם – שמוריד את כל הרעיונות לרמה אחת.
היחסיות מבטלת את ההבדל בין גבוה ונחות – הוא אומר שכל הבינוניות היא כמו המצוינות, היא אינה אוהבת את המילה מצוינות, כיוון שזה מפליל אותו (מראה כמה הוא נחות). יחסיות גם מביאה אותנו לסובלנות, אם אין הבדל בין רעיון ורעיון, אז כמובן שצריכים להיות סובלניים כלפי האחר. אם אין אמת אז צריך לסבול את הכול!
כאשר אני מכבד את התבונה של האחר, שטראוס אומר שזו לא הסובלנות בימינו. הסובלנות שלנו היא אי-ידיעת האמת – כלומר, הטענה שאין אמת מביאה אותנו לסובלנות. האם אנו אמורים להיות סובלניים לאנשים לא-סובלניים? שטראוס טוען, שאם סובלנות היא נכונה, אז אי-סבלנות אינה נכונה – כלומר עולה בקנה אחד עם התבונה – אז למה לי לסבול את הלא-סובלני? הרי הוא טועה. לכן הסובלנות סותרת את עצמה.
איך נפריח את הרלטיביזם לפי שטראוס? אם הכול רלטיביסטי אז רלטיביזם הוא גם רלטיביסטי. אז מה בעצם העמדה של הרלטיביזם? לא ניתן לצאת מהמעגל הזה, מבלי לנקוט עמדה שיש אמת מסוימת. פוסט-מודרניזם היא מין סתירה אחת גדולה, כיוון שהיא אומרת שהכול נרטיב, לכן גם רלטיביזם זה נרטיב ואז לא ניתן לצאת מהמעגל.
