תפיסות יסוד בפילוסופיה של הגל

אמת:

הגל מבחין בין אמת לתנאים לאמת.

הגל לא חושב שהאמת יחסית. הוא לא רלטביסט.

האמת היא ביחס לאדם. אין אמת ביחס לאדם.

מבוא לפמנולוגיה –  "מטבעה של אמת לפרוץ". "לכן האמת לא מופיע מוקדם מידי – כאשר אין קהל בשל". ללא בני אדם שמסוגלים לקלוט את האמת היא לא אמת.

לא ניתן לנתק אמת מסובייקט, אין אמת אובייקטיבית מוחלטת.

האמת היא עניין של זמנה. (צורת דיבור זאת היא מהפכנית בפילוסופיה).

מכאן נובע שהאמת היא זמנית, הגל הכניס את התודעה של משהו לאמת.

שאלה – האם ניתן להבין את הגל בתקופתנו?

מה שכן ברור שהמוטיבים של הגל כן רלוונטיים לזמנינו, אך נדרש מאמץ מיוחד כדי להבינם.

חיות המושגים (היחס של הגל למושגים):

מה שמפריע לקורא הוא האופי המופשט של המושגים של הגל. למושגים של הגל יש מאפיין חי וקונקרטי (בניגוד למופשט). במושגים יש דבר ששובר את האופי הקפוא של עצמם. הדרך שבה אנו מבינים מושגים יש לה נטייה להפוך אותם לדבר קפוא. הגל מנסה להכניס למושג תנועה זרימה והשתנות – המושג הוא תמיד השתנות.

להתייחס אל מושג כקפוא זה להוציא אותו מהקשרו, זה להתייחס אליו כמופשט.

אצל הגל מופשט זה מנותק (בהשפעת שפינוזה). מופשט = להוציא דבר מן הקשרו, ולשמור עליו לבד, מנותק.

הגל טוען שלא ניתן לחשוב על אותו מושג פעמיים, בפעם השנייה אנו חושבים כבר על דבר אחר גם על המושג וגם על המחשבה הראשונה.

זה דורש שהחשיבה של הקורא תעבור תהליך של זרימה וחיוניות, יש להכניס חיוניות למושגים. וזה דורש מאמץ. עלינו להבין את התנועה הפנימית של הטקסטים של הגל, ללא הכנסת התנועה (כלומר להתייחס אל המושג כקפוא) הבנה של הטקסט נפגעת.

אם מיחסים למושגים תנועה, המחשבה המופשטת היא לא של הגל אלה של הקורא.

מושג קונקרטי – לא מופשט.

מחשבה ספקולטיבית – מחשבה שחושבת יותר מידי, מעלה השערות.

הפילוסופיה היא ספקולטיבית, מנסה לעבור גבולות.

כאשר הקורא מוצא קשיים הקריאה של הגל, אלה קשיים בחשיבה המופשטת של הקורא. מה שחסר לקורא זה מאמץ מושגי. זה שלילת המושגים כקפואים.

חשיבה:

לוגיקה פורמאלית היא חשיבה על איך החשיבה חושבת.

חשיבה ממשית, שיש לה ממשות בפועל, שמתייחסת אל דבר.

מחשבה לוגית – עזוב כל תוכן ממשי, בו נדבר על טענות כאילו הן לא טענות. A זה B. כדי להגיע לזה יש להתעלם מהממשות.

הלוגיקה – מתעלמת מן התוכן, הלוגיקה היא רפלקסיה על החשיבה, היא לא חשיבה.

הגל עושה קביעה נורמטיבית לגבי מה זה חשיבה ומה זה לוגיקה. במקום לתאר את החשיבה קובעים חוקים נורמטיבית למה היא חשיבה.

החשיבה המדמה (הדימוי) – הדברים הם נפרדים. לא ניתן להכניס עץ לבית. אין עץבית.

ממשות היא תוכן.

הפרח הוא אדום. לא נכון הפרח הוא לא אדום אדום זה אדום ופרח זה פרח. לא ניתן לדבר התאוטלוגיות (חוק זהות).

ממשות בפועל יש למחשבה ממשית, והממשית היא המחשבה.

הטענה העניינית של הגל נגד החושים:

הגל לא מיחס חשיבות לחושים. כדי להסביר מושג (שולחן) יש לעשות מאמץ מושגי, להסביר את ההיסטוריה של הדבר ואת ההקשר של הדבר.

החושים מטעים כי הם מוצאים את הדבר מהקשרו, לא רואים את ההיסטוריה של הדבר (הוא קיים מאז ומעולם).

הכוח המדמה שלנו שקוע בדימויים, כלומר הכוח המדמה שקוע בתוכן שלו. והכוח מעודד חשיבה צורנית לוגית פורמאלית, כלומר חשיבה ללא ממשות. ואין חשיבה כזאת, אין חשיבה ללא תוכן.

ההפך מפורמאלי הוא ספקולטיבי וקונקרטי (מחזיר את ההקשרים, כמו אצל שפינוזה זה ההפך מהשכל הישר).

הלוגיקה הפורמאלית היא ניסיון לבנות חשיבה אחרי נתוני החושים.

מדע הלוגיקה – זה ניסיון לתאר את חוקי המחשבה.

לכן הנדרש מן המחשבה לוותר על החופש הזה (כדי לקרוא טקסטים פילוסופים) ולשים אותו בתוכן.

הלוגיקה מניעה את עצמה בצורניות מלאה. החופש שהיה הוא חופש מדומה, חופש אמיתי הוא לתת למושג לנוע לפי טיבעו. תנו למחשבה לחשוב ואז לראות מה קורה.

התפיסה החושית היא כאן ועכשיו – וזה הדבר המופשט ביותר.

הלוגיקה הוא מתחיל מהמופשט ביותר – היש. וכל מה שיש לומר עליו זה שהוא איננו.

יש לתת למושג להניע את עצמו, ולהבין את התנועה הזאת.

ואם היש הוא האין, אנו מגיעים לפרק ב' – האין.

(הגל טעון שלא צריך להתייחס לכותרות של הפרקים, הם שרירותיות).

קביעה – עדיף המילה מסוימות.

משפט 2 – כאשר אנו מסתכלים על משהו או חושבים על משהו, או לא, זה ההבדל. אתה חושב ורואה משהו שאתה חושב על האין.

משפט 3- לחשוב על האין, זה לחשוב או לא לחשוב? זה לחשוב. זה לחשוב על האין.

למה הקטע הראשון (על היש), לא עולה החשיבה והסתכלות, כי רק החשיבה על האין אנו נשארים עם החשיבה בלבד.

כאשר אנו חושבים מחשבה שקרית, אנו מגלים את מחשבה, מגלים כי נושא המחשבה לא קיים, ואבל בכל זאת יש מחשבה. (זה עושה דאקרט, חושב על האין, ומגלה היש משהו, יש את החשיבה).

כאשר אני חושב על האין, אין לי בררה אני חושב על החשיבה.

אחרי שהגל מגיע שהאין זהה עם היש, הוא מסכם, ולא הולך קדימה, אלא הולך אחורה, חושב על מה שחשבנו. כל הספר שלו זה מחשבה על המחשבה, ובכך הוא מאפיין את מדע הלוגיקה.

פרק ג' מסכם את פרקים א' + ב'. חשבנו שיש הוא האין.

האמת היא לא כך, אלא שהיש מתגלגל לאין, והאין מתגלגל ליש.

האין והיש לא נפרדים, אך ניתן להבחין בניהם.

(הגל טוען כלפי קאנט, שאין משפטים אנליטיים, אין משפטים שהנשוא כולל בנושא. הגל טוען כול מושפט הוא הקיש, כול מושג הוא היקש. משפט אנליטי  הוא משפט שרק לוגיקנים חושבים והוא מעוות את המקור).

התנועה של העלמות של היש לתוך האין, ולהפך, הגל קורא התהוות. התהוות היא לא דבר קפוא. הגל לא מדבר על מושג ההתהוות, אלא על ההתהוות.

החשיבה שלנו גלגלה את הישות לתוך האין.

ישות קבועה היא הוצאה מהקשר.

מכאן הגל מתייחס לפילוסופים קודמים.

הגל טוען כלפי קאנט, שהרפכה שלו להוכחה האונטולוגית של אלוהים, היא שלב נוסף בהוכחה.

קאנט משחק בין הישות המופשטת והישות הקונקרטית. מתבלבל בניהם, בין זאת (המופשטת) שמתגלגלת לאין ובין הקונקרטית שלא.

הפילוסופיה של הגל