?מה מחשיב החוק כראייה להעדר הסכמה

פמיניסטיות טענו כי לא רק הבנת החוק של מה נחשב להסכמה אלא גם של מה שנחשב כהעדר הסכמה היא פגומה. לעיתים קרובות הסכים החוק לראות רק בהתנגדות לכוח כראייה לאי-הסכמה. כאן טמונה טעות כפולה. ראשית, מוטעה לחשוב כי הסכמה תבוטל רק ע"י איום או שימוש בכוח (נטען בפרקים קודמים). שנית, טעות לחשוב שהראייה היחידה לכוח כזה יכולה להיות ההתנגדות אליו. השקפה לפיה כניעה פסיבית היא התגובה החכמה לאיום של כוח עדיף היא הגיונית יותר במקרים רבים מהחלטה להתנגד. אסטריץ': "אונס בודאי אינו הפשע היחיד בו הסכמה היא הגנה, אך הוא היחיד הדורש מהקורבן להתנגד פיזית בכדי לבסס אי-הסכמה"²². אחרים ביקרו את ההשוואה של אי-הסכמה והתנגדות לכוח עדיף²³.

ישנן מספר סיבות להשוואה זו, אף אחד מהן אינה משביעת רצון. ישנה המחשבה שנשים מייחסות חשיבות כה רבה ל'תום' שלהן עד שהן היו מתנגדות בכל כוחן, אפילו עד מוות, אם באמת לא היו רוצות בקיום האקט. ישנה ההנחה כי נשים רבות מתכוונות ל'כן' כאשר הן אומרות 'לא' ואפילו יעמידו התנגדות סמלית לניסיון מצד גבר שהן לאמיתה רוצות מכיוון שתפקידן המיני דורש מהן להיות חסודות אפילו בשעה שהן משתפות פעולה. רק התנגדות עיקשת יכולה לשכנע שאישה באמת מתנגדת ולא משחקת את תפקידה במשחק המיני. ולבסוף, של הייל (Hale) ש"אונס הוא… האשמה שקל לעשותה וקשה להוכיחה, וקשה יותר להגנה בידי הצד הנאשם, אם כי לעולם אינו כה תמים"²⁴ . דרישה זו דורשת ראיות ברורות יותר הן של אי-הסכמה מצד הקורבן והן של עבריינות מצד הנאשם במקרים של אונס מבכל פשע אחר. רק התנגדות פיזית קיצונית תתאים לדרישה זו.

השקפות אלו נובעות מהבנות של דעה קדומה אודות המינים והתנהגותם הנאותה בהקשר מיני. ללא השקפות אלו קשה למצוא הצדקה לדרישת החוק ל"התנגדות מרבית" כראייה הקבילה היחידה לאי-הסכמה. כמובן, ככל שרחבה ההבנה של מה ייחשב כהסכמה כהגנה במקרי אונס, כך יקשה להסכים מה ייחשב כראייה להיעדרותה. אני דוחה את הטענה שאי מתן הסכמה מפורשת צריכה להיחשב. בודאי שהבעת התנגדות מפורשת (כמו "לא") צריכה להיחשב. אך באותה מידה ש"לא" אומר "לא", "כן" צריך להחשב כ"כן", ולא כפי שטוענות פמיניסטיות²⁵.

קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"

לפרק הקודם – לתוכן העניינים – לפרק הבא