אתה נכנס לבית קפה ומזמין משקה עם קצף. לכאורה פעולה יומיומית, אבל בעיר המודרנית זהו אחד החפצים הכי פחות תמימים שיש. המשקה מגיע בכוס נייר, אתה מחזיק אותה, שואף את הריח, ולרגע משהו מסתדר: הבוקר מקבל צורה, הזהות מתיישרת. אתה אדם עם טעם, עם שגרה, עם מקום בעולם. ברגע הזה הבחירה מרגישה אישית לגמרי. אבל כאן בדיוק מתחיל הסיפור. קרל מרקס היה מביט בלוח התפריט ומתחיל לחשב—עבודה, חומרי גלם, מכונות, שכירות, שינוע, כל הרשת הבלתי נראית שנדחסת ללגימה אחת. פייר בורדייה היה מביט בך ומתחיל למיין—טעם, הבחנה, מיקום בשדה חברתי. וביניהם יושב הלאטה, חמים וריחני, ועושה את מה שאידאולוגיה עושה הכי טוב: גורם למבנה חברתי להרגיש כמו העדפה פרטית.
מרקס היה אומר שהנס של הקפיטליזם אינו רק הייצור אלא ההסתרה שלו. הלאטה מופיע כמשהו טבעי כמעט, כאילו פולי קפה תמיד רצו להפוך לאמנות. הדלפק מבריק, הבריסטה מחייך, המכונה שורקת, והמחיר—שמונה, עשרה, שתים־עשרה—מרחף בלי להכביד. זהו פטישיזם של סחורות: יחסים בין בני אדם נראים כיחסים בין דברים, והערך נדמה כשייך לכוס עצמה. אבל הטריק העדין יותר הוא התרגום: יחסים כלכליים הופכים לחוויה אסתטית—חום, ריח, מוזיקה, עיצוב—ומערכת גלובלית מורכבת מוגשת כמשקה מנחם. בדרך, הכוס מספרת עליך סיפור: שאתה בוחר, שאתה מבין איכות, שאתה חי מעבר להישרדות. כך צורך מתחפש לרצון חופשי, והשוק מוכר משמעות באריזה מתמחזרת.
בורדייה מוסיף שטעם הוא אף פעם לא רק טעם. הוא כלי חברתי שמסמן שייכות והבדל בלי לומר זאת בקול. בחירה בחלב שיבולת שועל, במקור יחיד, בשפת תפריט של “מיקרו־לוט” ו“תווי פרי אבן” היא גם אימון חך וגם לימוד ניב תרבותי. הפרדוקס המודרני ברור: ככל שהמשקה יקר יותר, כך אסור לו להיראות כסמל סטטוס. הסטטוס חייב להיות ניתן להכחשה. אתה קונה קפה יקר כדי להיראות כמי שלא עושה מזה עניין. הלאטה מספק אליבי מושלם—לא יוקרה, אלא איכות; לא ראוותנות, אלא קיימות וקהילה—וכך כסף מומר לערך מוסרי. גם החלל משתף פעולה: מינימליזם רגוע, עציץ עם תודעה, תחושה שאתה לא סתם צורך אלא משתתף באורח חיים.
כשמחברים את מרקס ובורדייה מתקבלת יעילות שקטה: כסף קונה משקה, המשקה קונה אווירה, האווירה קונה שייכות. אתה יוצא לא רק עם קפאין אלא עם תחושת זהות מחוזקת, והכול עובד כי זה מרגיש כמו בחירה. כך כוח פועל היום—לא בצווים אלא באפשרויות, לא באיסורים אלא בתפריטים. הלאטה גם עונה על חרדה מודרנית עמוקה: הפחד להיות סתם עוד אחד. הכוס ביד נותנת קוהרנטיות ניידת—יש לי טעם, יש לי שגרה, אני שייך. אין צורך לוותר על קפה; גם סירוב מוחלט הוא עמדה. העניין אינו טוהר אלא מודעות. בפעם הבאה שאתה קונה לאטה, שים לב לא רק לעונג אלא להקלה השקטה שאומרת “אני במקום הנכון”, ושאל את השאלה הפשוטה: האם זה טעם שאתה מחזיק—או טעם שמחזיק אותך? הקצף ייעלם, הכוס תתקרר, היום ימשיך, והמבנה יישאר: עבודה נסתרת, סטטוס מעודן, כסף שנעשה ערך—ואתה, הולך ברחוב עם משקה שנראה פשוט ומספר בלי מילים בדיוק מי אתה.
