ירח / נתן אלתרמן – סיכום וניתוח

ירח / נתן אלתרמן – מילות השיר

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר

זָרִים וּמְבֻצָּרִים.

בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת

עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ

וְהַיָּרֵחַ

עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ

אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?

הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.

שׁוֹקֵט הָעֵץ

בְּאֹדֶם עֲגִילִים.

לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,

תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

השיר "ירח" הופיע בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ" (1938).

מבוא לשיר

השיר "ירח" של נתן אלתרמן" מתאר סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים בהתבוננות זאת מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הבנאליים ביותר. מבט נכון יכול להחזיר לכל מראה, יהיה זה הטבעי ביותר, את הנשגבות שמאפיינת את רגע הולדתו. השיר מתאר את ניסיון המשורר לשוב ולהתפעל ממראה מיוחד, גם אם הוא נבלע בשגרת החיים הקודרת. חוויית התבוננות זו עשויה לחזק את זיקת האדם לטבע ולהביאו להבנה עמוקה יותר באשר לסודות הקיום האנושי.

ההתפעלות מהמעשה האלוהי (מעשה הבריאה) משולב עם עמדה רומאנטית של הדובר, העומד מאל חלונה של אהובתו, נטולת השם. גם אם מדובר במראה רגיל של לילה "סהור" המראה מיוחד.

השיר נקרא "ירח" והוא מכוון את תשומת לבנו אל שעת לילה, חשכה, ירח ,ומוסיף פרטים: שמים, ברוש, מים, עץ. הטבע של אלתרמן בשירים רבים בנוי מפרטים, שאינם מעמידים תמונה מלאה וברורה, ועל הקורא לבנותה בעצמו.

המקום: עיר. הזמן: שעת לילה.  תופעות הטבע הקבועות, כמו ירח, שמים, עץ ומים, מתגלות כשהן אפופות אווירה דרמטית מתוחה:  שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים, הירח על כידון הברוש, ובסוף רגיעה: המים ניבטים אלינו. שוקט העץ.

ברבים משירי אלתרמן, וכך גם בשיר "ירח" זהותם של הדובר ושל הנמען איננה ברורה. התייחסות אל המראות ראשיתה בעמדה מרוחקת ובלתי מעורבת, רק בסיום חודרת הנימה האישית בהתפרצות רגשית סוחפת.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א' – השיר נפתח בהכרזה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" ומכוון לביטול הסתמיות המלווה את יחסם של בני-אדם למראות ישנים. העובדה שתופעה מסוימת הפכה שגרתית מעצם חזרתה פעמים אין-ספור, איננה מפחיתה מתפארתה, כפי שנתפשה כאשר הופיעה לראשונה – ברגע לידתה. בשורות הבאות מתוארת העיר בביטויים של עצב. המילים "שמיים בלי ציפור/ זרים ומבוצרים" – יוצרות אווירה נוגה של חֶסֶר ושל הוויה קיומית מנוכרת. מתעוררת תחושה של העדר חיים ושלילת חירות. בשמים הרחוקים אין אפילו ציפור לנחמה. הלילה מאיר באור הירח את העיר ה"טבולה בבכי הצרצרים" – ביטוי מאיים וסהרורי המחזק את האווירה המשתקפת מהשמיים החסומים.הלילה שקט מאוד ולמרות אור הירח רק קול הצרצרים נשמע.

אנו מצפים כיאה לשיר רומנטי שהדובר יהייה תחת חלונה של אהובתו, אולי שר לה סרנדה, אך לא הוא נשקף בחלון, אלא העיר הטבולה בבכי צרצרים.

באמצעות תמונה זאת, משתמש המשורר בתיאור טבע מפחיד, כדי לבטא את תחושותיו הנפשיות. ולמרות זאת נראה כי במציאות אפופת הזרות ונטולת החיוּת, מבקש המשורר להכיר באפשרות לראות את הדברים אחרת, באור אופטימי וחגיגי כפי שנרמז במילים "יש רגע של הולדת".

גם אם מדובר במראה ישן ורגיל יש בו חידוש כשבכל פעם חווים אותו שוב ושוב.

 

בית ב' – בבית זה מתפתחת נקודת המבט של הדובר המבקש להרחיק אל מחוץ לעיר ולראות את הדרך. המפתיע הוא בהתייחסות מהופכת ליחסי האדם (ההלך) והדרך. במקום שהאדם יצפה בדרך, הדרך צופה אל האדם. היפוך זה מקטין לכאורה את האדם, שנראה כי מיקומו ביקום מוגבל וזניח.

אף על פי כן, הדרך, שהיא סמל החיים, מופיעה כמי שמצפה לאדם ומזמינה אותו להשתחרר מהניכור והאטימות שרובצים עליו כמי שמתגורר בעיר המדכאת.

תמונת "הירח על כידון הברוש" מעצימה את האווירה הלילית-סהרורית, המחדדת את המאבק בין הירח העגול (סמל השמימי) לבין הברוש המחודד (סמל המציאות הארצית). השילוב בין הירח לברוש באמצעות המילה "כידון" (כלי נשק חד), והעיצוב של הירח כמעין פנס הניצב על כידון הברוש כדי להאיר את הדרך, מעורר במשורר התפעמות נרגשת של מי שזוכה להתבונן בפלאי הבריאה.

 אותה הדרך, המכילה בתוכה את השמיים והארץ, יכולה לקבל אליה את האדם ולשרטט עבורו את מסלול קיומו. לאדם יש סיבה לחוש אופטימיות נוכח הדרך המצפה לו, אך הוא נידון להיות ספקן באשר לסיכוייו להשתלב באותה דרך, במובן של להתמזג עם הטבע ולהיות מאושר.

שתי השאלות הסוגרות את הבית השני: "אלי, העוד ישנם כל אלה? / העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" מפנות את האדם מהדיבור עם עצמו אל פנייה החוצה, אל האלוהים, מתוך ניסיון לתהות על מצבו האמיתי של העולם ועל מקומו שלו בעולם זה. הנימה היא רומנטית. הדובר מתפעם מיופיו של הטבע בלילה קסום שכזה.

בית ג' – בבית האחרון ניתן לזהות כי המשורר מצא את התשובות לשאלות הקיום בעולמו הפנימי. התשובה לא נמצאת בנוף, שהרי המים ניבטים מהאגם כמו ראי דומם, והעץ ניצב בשקט, מכוסה בעליו או פירותיו המדומים לעגילים אדומים. המראות הללו נתפשים בעיני הדובר כצעצועי האל. בהכריזו כי "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים", בוחר הדובר להכיר, בהסתייגות אמנם, ביפי תופעות הקיום המדומות לצעצועים. תפישת הבריאה וקיום העולם כמשחק של האלוהים עשויה להוביל להכרה אופטימית בדבר יופיין של תופעות הטבע וראוי לו לאדם שיוקיר וייהנה מ"השימוש" בצעצועים אלו, כל עוד הוא חי. מנגד, דימוי תופעות הקיום לצעצועי האל, עלול להוביל למחשבה מייאשת שגם האדם כיציר הבריאה הוא לא יותר מצעצוע של האל, וככזה מידת שליטתו בחייו מוגבלת ואף מקרית ביותר. על-פי תפישה זו כוח הגורל שולט באדם ואין לברוח מפניו, כי הבחירה איננה בידו. צירוף המילים האוקסימורוני "תוגת צעצועיך" מחזק את תחושת המתח שבין העצב לבין השמחה, המאפיינת את חיי האדם הניצב בחולשתו אל מול עוצמת הקיום והטבע.

נושאים מורחבים נוספים

מבנה השיר ירח

אמצעים אומנותיים

תיאור העיר בשיר

סיכום

השיר "ירח" של נתן אלתרמן מזמן לקורא השקפת עולם מיוחדת המעודדת לחוות את המציאות בדרך מחודשת ורעננה, אשר תאפשר התמודדות מוצלחת יותר עם השגרה והשעמום המאפיינים את חייהם של בני-אדם רבים בעידן המודרני. אלתרמן מציע אלטרנטיבה של הקפאת רגעים תוך התבוננות מפוכחת ואופטימית בהם, שתאפשר נגיעה בעלת משמעות, אשר תוכל להעניק טעם חדש לחיים. לשם כך, אין צורך להמציא תופעות חדשות, אלא יש להתבונן מחדש ובהתרגשות גם באותם מראות נושנים ולהיזכר בקסמם, עם רגע לידתם. הגילוי מחדש עשוי להעניק משמעות ברוכה לדברים שדומה כי אבד כבר העניין בהם. אין מדובר כאן בהתפעמות ראשונית וספונטאנית, אלא דווקא בהתרגשות מבוקרת של מי שמבקש להיאחז בחוויות החיים מתוך הכרה שניתן לראות בהן את היופי שעדיין שם.

בשיר "ירח" מפגין המשורר המודרני כיצד ניתן לכתוב על אותם מראות ישנים נושנים מבלי לגלוש כלל לסנטימנטליות השמנונית והרכרוכית, שאפיינה בעבר את שגרת הנוסח הקלאסי-רומנטי, המשובץ בכוכבים. אפשר לראות מראה נושן, כגון מולד הירח, בדרך הבראשיתית והראשונית האופיינית לאמנות ההזרה המודרנית – כפי שהוא משתקף בעיניו המופתעות של ילד, של אדם קדמון או של משורר בעל ראייה מקורית.  אין השיר ירח מתאר פגישה ראשונה עם מראה חדש ומפתיע, כי אם פגישה מחודשת עם מראה ישן נושן.   על כן, אין לפנינו ראייה תמימה ומופתעת של ילד, הפוקח את עיניו לראשונה, כי אם ראייה סנטימנטלית בעיניו המפוכחות של אדם בוגר, שעינו ראתה כבר את כל המראות, והוא מגלה אותם להפתעתו שוב, לאחר שקיומם כבר נשכח ממנו. זו התרגשות מבוקרת ואנטי רומנטית כזו של אדם

המבקר את מכריו הישישים, שאותם כבר לא ציפה לפגוש בין החיים…("אתה אומר – אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?).

בשיר יש דובר תמים ונפעם עם דובר מפוכח וגלוי עיניים המתרגש למרות פיכחונו.  יש אופטימיות (כעולה מן השבועה הנרגשת והרגשנית "לעד לא תיעקר ממני…),  אך גם פסימיות עמוקה (שכן לא תיעקר   ולא תישכח, התוגה).   ולמעשה, המסר העולה מן הדברים הללו הוא פסימי ואופטימי בעת ובעונה אחת:  פסימי משום שהעצב הוא שיישאר בעולם ככלות הכל, ואופטימי משום שהדוב מאמין כנראה בעולם שיתקיים לנצח נצחים, חרף תוגת הקיום.

לשיר תכונה אוקסימורונית. השיר פותח בדברים על רגע של הולדת, ולמעשה הוא מתאר בכללו את רגעי הגסיסה.  הוא מסתיים בשבועת אמונים נרגשת, אך למעשה שבועה נרגשת ורומנטית זו אינה אלא הערה מפוכחת ואנטי רומנטית על נצחיותו של העצב בעולם:"לעד לא תיעקר ממני, אלהינו\תוגת צעצועיך הגדולים".  האיכות האוקסימורונית הדואליסטית של השיר ירח ניכרת גם הדרך כפולת הפנים שבה ניתן לקורא ולפרשן להבינו.  מצד אחד, ניתן לקרוא שיר זה בדרך רכה ומפויסת כתיאור תרדמת היקום לעת ערב, כשחדר הילדים שוקט ורוגע, הצעצועים ניבטים מן הכוננית, חוצות העיר שוקטות ודוממות ומסביב שוררת אווירה סהרורית של דאגה ותוגה,  אולם התמונה התמימה והרגועה  עשויה אף להתחלף בתמונה מקבילה, אך הפוכה, המשקפת את רגעי הגסיסה והמוות, ולא את רגעי הלידה האופטימיים.  שתי התמונות הללו, משקפות את שני קצותיו שלמעגל החיים, הן תמונות הומניות ותמימות לעומת האפשרות האחרת, העולה אף היא בעקיפין מן הטקסט, זו התמונה המרומזת מתחומי עולם הנסיון, מעולם הרוע, עם גילויים של חיי פשע, ניוון ושחיתות.  אודם העגילים והצעצועים אינם מקפים, לפי אפשרות זו את התמונה הרכה והתמימה מחדר הילדים עם ההורים אדומי העיניים הדואגים לשלום עוללם.  פרטי מציאותאלה עשויים אף לשקף ת העיר השקועה במ"ט שערי טומאה.  את הזונה הבובתית וצבועה, תיאר אלתרמן באחד משיריו המוקדמים, כבובת צעצוע בחדר הילדים, שירכיה עשויים או צבועים שן וסנדליה – אודם.  אודם העגילים עשוי, אם כן, להיות גם כעין סינקדוכה ורמז לאשת התענוגות הפרובוקטיבית והמפתה, היוצאת לבילוייה הליליים, היפוכה של האם הדאגנית, שעיולים של חוסר שינה מסתמנים לה סביב עיניה.

סיכומים נוספים של שירי נתן אלתרמן: עוד אבוא אל ספךמטמורפוזותעץ הזיתשיר משמר

מתוך: סיכומים בספרות – פרק שירה

עוד דברים מעניינים:

יהדות ותרבות המחלוקת

האם האמונה של היהדות באמת אחת היא האמונה שכדי להגיע אליה צריך לעמת בין אמיתות מנוגדות? על תרבות של מחלוקת מאברהם אבינו עד חכמי ימינו