השיר "ירח" של נתן אלתרמן נפתח בעיצומו של רגע נבחר, שבו אדם מתבונן בעת ליל במראה הנשקף מחלונו.
"רגע של הולדת" –"גם למראה נושן יש רגע של הולדת", המראה הנולד, המתחדש הוא המראה של המתבונן, רגע ההולדת תלוי בכישוריו של המתבונן, במבטו של האומן. דומה, שיכולת זו להתנתק מן "המראה הנושן" ולמצוא בנוף הרגיל את הראשוניות של רגע ההולדת היא סגולה, שמי שניחן בה עשוי לזכות ברגעים מופלאים של התגלות. הדובר אפילו מתפלא לגלות שעוד קיימת בו היכולת לראות דברים בצורה שונה.
המראה הלילי מאופיין באמצעות האותות שנותן בו המתבונן והקולות שהוא קולט. הלילה מקבל את האור מן הסהר המשתלט עליו – לילה סהור, שמעין כישוף הוטל בו (שני המובנים מתפקדים יחד: סהר=ירח, סהור=סהרורי). עיר טבולה בבכי הצרצרים: המכלול, הוויית העיר, הופל לטפל: העיר מתאפיינת באמצעות פרט שולי – בכי הצרצרים.
אף שמדובר בעיר, אין בה זכר לנוף העירוני של בתים ורחובות בשל החושך השורר והאווירה הסהרורית העוטפת את הליל. במקום בני אדם יש אובייקטים מאונשים – האנשה – (עיר צופה, מים ניבטים, עץ שוקט), שהם גיבורי השיר. הבכי שהעיר כולה שקועה בו, אינו בכי אנושי, העשוי לבטא כאב או מצוקה, אלא קולות צרצרים. דמעות אינן נזכרות . אמנם המילה טבולה מרמזת על קיומן בכמות גדושה, אך היא חסרת מהות אנושית, בכי הצרצרים עומד בניגוד לדממה הבלתי טבעית השוררת בשמים. השמים המנוכרים, הנעדרים כל סימן של חיות (אין ציפור), משמיעים- אטימות אל הקיום האנושי, הם חתומים בפני האדם ללא זיקה לגורלו.
בבית השני הירח בשיר אינו מתואר במסגרת המחזוריות שבטבע, אלא מוצג כחפץ שניתק מן השמים ונתלה בברוש. …
האדם והנוף
דמות הדובר בשיר "ירח" מצטמצמת ומיטשטשת. הבלעת זהותו של הדובר מקטינה את חשיבותו.
המראות הם במרכז. הדובר מציג חוויה רוחנית בהתרחשותה ומתארה בלשון מטאפורית . הטבע כקישוט אמנותי או כתפאורה. הברוש- עץ מקושט בעגילים. האדום, מתאר את הפירות התלויים על העץ כעגילים, מוסיף לציוריות קישוט צבעוני חי.
תגובתו הרגשית של הדובר למראות היא מציאת מכנה משותף להם – כולם צעצועים בידי הבורא, המשמשים לו כלי משחק. אולם התוגה המתלווה אליהם היא תוגת האדם המתבונן בהם וחש את אפסותו מול נצחיותם.
"ירח" מעלה הרהורים על הקשר שבין האדם לטבע. התופעות הקבועות והחוזרות שביקום, המראות הנתונים במערכת מחזורית נצחית, הם המקנים לקשר אדם טבע משמעות שמעבר לזמן. סגולות של האדם לחוות את המחזוריות של המראות המתחלפים היא הנותנת משמעות לקיום האנושי, משמעות שתוגה מהולה בה, אולי בשל ההכרה שהאדם הוא בן חלוף. מן הבכי ומן המאבק נותרת לבסוף התוגה: תוגת הבורא היא בבואה של תוגת האדם.
חזרה אל: ירח / נתן אלתרמן – סיכום
