תיאוריית השלום הדמוקרטי – סיכום

מבוא ליחב"ל: תיאוריית השלום הדמוקרטי

מתוך: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים

השלום הדמוקרטי- תיאוריית השלום הדמוקרטי היא המחשבה שצורת משטר יכולה להשפיע על האופן שבו השחקן הפוליטי פועל אל מול שחקנים אחרים לא נולדה במאה ה20. קאנט כתב חיבור קצר- "השלום הנצחי"- בין מדינות רפובליקניות שיעמידו במוקד את אותו אידיאל ליברל גדול של האדם הפרט האינדיבידואל הרציונאלי, אותן מדינות בגלל קרבתן הרעיוני יצליחו לקיים- ZONE OF PEACE – אזור של שלום- שיגדל ככל שמדיניות יהיו יותר רפובליקניות. או היום- דמוקרטיות. ישנם 2 מודלים בסיסיים של השלום הדמוקרטי:

1. מודל יחידני של תיאוריית השלום הדמוקרטי –  דמוקרטיות נוטות לעבר שלום, לא משנה מול איזו מדינה. דמוקרטיות רודפות שלום מטבען, זה מה שמאפיין משטרים דמוקרטים. אפשר להסביר את זה ע"י כך שהאדם הפרטי רודף שלום, אבל משטרים עריצים מונעים מאיתנו לבטא את הדחף הבסיסי הזה שיש לנו לעבר שלום והממשלות הן שכופות עלינו לצאת למלחמות. אם יהיה משטר דמוקרטי שישקף את הרצון שלנו לא יהיו מלחמות. כי הממשלות משקפות אותנו. המלחמה כהסחה- במשטרים לא דמוקרטים משתמשים השליטים במלחמה כאמצעי להסיח את דעת הקהל מהבעיות האמיתיות- כמו זה שהשלטון לא מייצג את האזרחים. השלטון משתמש במלחמה ע"מ להסיח את דעת הקהל מאותן בעיות והוא משתמש במלחמה כסוג של שעיר לעזאזל, האויב נהיה שעיר לעזאזל לביות שיש בבית. אם בוחנים את העובדה הזו שמדינות דמוקרטיות פותחות בפחות מלחמות אנחנו מגלים שזה לא נכון ויש כמה מחקרים שאומרים שמשטרים דמוקרטים נוטים לפתוח יותר במלחמות. אז המודל הזה לא כ"כ עובד.
2. המודל ההדדי של תיאוריית השלום הדמוקרטי- דמוקרטיות לא נלחמות אחת בשנייה. למודל הזה יש 3 הסברים מרכזיים איך אנחנו מנמקים את הטענה הזו:
3. הסבר מבני– ראשית אופן ניהול המו"מ. מדינות דמוקרטיות חותרות להגיע אל עמק השווה, זו הפרקטיקה שלהם. אם אנחנו מעתיקים את ההיגיון הדמוקרטי מהמישור המקומי למישור הבינ"ל ביחסי החוץ של מדינות דמוקרטיות אחת עם השנייה- יש להם פרקטיקה של הסברים בדרכי שלום. שנית, במדינות דמוקרטיות יש לנו נשיאה באחריות. המנהיגים מחויבים ברמה גבוהה של אמינות. אם אין להם אמינות ידיחו אותם מהשלטון ובדיוק בשל כך אם דמוקרטיה חותמת על הסכמים היא תעמוד במילתה. משטר אוטוריטארי מפר כל הזמן הסכמות.
4. הסבר נורמטיבי– רעיוני. יש משהו משותף למדינות דמוקרטיות שקשה לחוש בו, הוא לא גשמי, הוא רעיוני. הרובד הנורמטיבי הזה מעצב את היחסים בין הדמוקרטיות. הרוב הרעיוני- האתוס הליברלי, התפיסה שכולנו מחויבים לחירויות הפרט וכשדמוקרטיה פוגשת דמוקרטיה זה לא רק העניינים המבניים שמשפיעים על אופן פעולתה, זה גם התפיסות והאמונות שלה. דמוקרטיה לוחצת יד לדמוקרטיה כי היא רואה בה ידידה כי יש להם מכנה משותף אידיאולוגי עמוק.
5. הסבר מוסדי– הטענה שמחקרים מלמדים שדמוקרטיות הן מאוד יעילות במלחמות. אם בוחנים צמדים במלחמה הדמוקרטיה לרוב תנצח. מעבר לכך, אם דמוקרטיה מפסידה במלחמה שולחים את המנהיג הביתה. הפועל היוצא- אולי דמוקרטיה תרצה להילחם בלא דמוקרטיה כי אז יש סיכוי גבוהה יותר שהיא תנצח ואם היא תנצח סביר להניח שהשליט לא יאבד את כסאו. כשדמוקרטיה נלחמת בדמוקרטיה זו סכנה כי המנהיג מסתכן באובדן כיסאו. השילוב הזה- דמוקרטיה מנצחת רוב הפעמים וכשהיא מפסידה המנהיג מאבד כסאו – זה יגרום לדמוקרטיות לא להילחם נגד דמוקרטיות אחרות. ישנם הטוענים מעבר לעניין של ההגדרה מהי בעצם דמוקרטיה שאין בכלל חשיבות היסטורית לשלום הדמוקרטי, כי אם בוחנים את התפתחות הדמוקרטיות מבחינה היסטורית רואים זה די שולי, תופעה יחסים מאוחרת. אז כמה מסקנות כבר ניתן לגזור מתופעה שחשיבותה מוחלטת? בנוסף, יש מקרים שבכל זאת דמוקרטיות יילחמו אחת בשנייה. בנוסף, ישנם משתנים שונים שיכולים להסביר את השלום הדמוקרטי – המלחמה הקרה- בגלל היציאה של אירופה המערבית כנגד הגוש הסובייטי באירופה המערבית היה שלום כי היה אויב משותף. יש הטוענים בשם השלום הקפיטליסטי- מדינות קפיטליסטיות נוטות לשלום בניהן. נקודה נוספת- האם יש תנאים מוקדמים לצמיחתה של דמוקרטיה? האדם יש תנאים שצריכים להתקיים במדינה מסוימת שתצמח בה מסורת דמוקרטית? אין לזה תשובה עדיין.