בני מוריס- לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים – סיכום

בני מוריס- לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים – סיכום

  בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949, פרק הסיכום.

על פי בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" בעיית הפליטים הפלסטינים היא יציר של מלחמה ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. היא תוצר לוואי של פחדי היהודים והערבים ושל המלחמה הממושכת והמרה. בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם אנשי צבא ופוליטיקאים ערבים, במעשים ובהימנעות מהם.

כמה וכמה גורמים חברו יחד והביאו לכך שלא היה מנוס מיצירת בעיית הפליטים: קיומן של אוכלוסיות יהודיות וערביות מעורבות באזורים שונים של ארץ ישראל; ההיסטוריה של האיבה בין שתי האוכלוסיות מאז 1917; התנגדותם של שני הצדדים לכינונה של מדינה דו-לאומית והתנגדות הערבים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות; המלחמה על לידתה של ארץ ישראל ועל קיומה; החולשה הבסיסית העמוקה של החברה הערבית הפלסטינית; עומק השנאה הערבית כלפי היישוב היהודי וחששם של הערבים מפני הצפוי להם תחת שלטון יהודי; פחדו של הישוב היהודי מפני הצפוי לו במקרה של ניצחון הערבים, וחרדתו לגורל המדינה היהודית אם זו תכיל בתוכה מיעוט ערבי גדול מאוד, עוין בכוח או בפועל.

יציאת הערבים הפלסטינים החלה בדצמבר 1947: המשפחות המבוססות החלו לעזוב בתחילה מחיפה ומיפו שלפי תוכנית החלוקה היו אמורות להיכלל במדינה היהודית שבדרך וכן משכונות מערב ירושלים בה היו היהודים רוב. הבריחה הייתה מעין מחלה מדבקת שהתפשטה מבית לבית, משכונה לשכונה ומאוחר יותר מכפר לכפר. בני השכבות האמידות חששו מפני האלימות והאנרכיה שנלוותה לנסיגה ההדרגתית של הבריטים. הפד מפני העתיד הבלתי ידוע ושורה של לחצים צבאיים הביאו לפינוי כמעט מושלם של רוב הכפרים בשרון, אזור ב היה רוב יהודי מוחלט והיה עתיד להיות גרעין המדינה היהודית. רוב בני המשפחות המבוססות שעקרו לשכם, רבת עמון, ביירות וקהיר סברו כי הגלות תהיה זמנית ולא חסרו את האמצעים הכלכליים להבטחת קיומם, כמו גם קרובי משפחה אמידים. לעומתם המוני עירוניים ופלאחים חסרי האמצעים ידעו כי הבריחה תביא עליהם עוני ומחסור והיססו לנקוט בדרך זו. אולם כאשר ראו יום יום את עזיבת המנהיגים והמשפחות האמידות ובעקבות כך את סגירת בתי הספר, המרפאות, המשרדים, והשירותים הציבוריים וגם את הבריטים האורזים מיטלטליהם דעך אמונם בעולם כי הנה רק הם נותרו מול האויב הציוני.

מדי יום ביומו נערכו התנגשויות בין שתי העדות: מארבים, צליפות ומטחים. האבטלה, בעיות התחבורה וחלוקת המזון בייחוד בערים החמירו. אפשר להבין את היציאה ההמונית רק אם נבין את עומק תחושת ההתמוטטות הכללית וההתפרקות בעיקר בקרב העירוניים בתחילת 1948. באפריל מאי התחזקו התקפות ה"הגנה" שהוכיחה עליונות כמעט מוחלטת אל מול הכוח הצבאי הערבי הקורס. פשתה בהלה כללית ועיוורת "פסיכוזה של פינוי", כהגדרת המודיעין הצה"לי. את התבוסות הראשונות ספגו בערים: יפו, בית שאן, צפת, טבריה וחיפה. בעקבות מנוסת תושביהן אחזה הפאניקה גם בכפרים שמסביב שתמיד נשאו עיניהם אל הערים.

עד יוני 1948 נבעה הבריחה בעיקר עקב מתקפות היהודים, חלק קטן יש לזקוף לפקודות גירוש שניתנו לאחר כיבוש יישובים וללוחמה פסיכולוגית שכללה הפצת שמועות כוזבות. בחודשים אפריל עד יוני פונו כ15 כפרים ערבים לפי פקודות מפורשות של ההגנה. בעיקר באזורים שנחשבו חיוניים אסטרטגיים על פי תוכנית ד' להבטחת עורקי תחבורה ואזורי גבול נקיים מיישובים ערביים. כמעשה שבשגרה נהגו לקבץ ולגרש את התושבים שנותרו בכפרים לאחר שאלו ננטשו ונכבשו (בעיקר זקנים, אלמנות ונכים) משום שחילות הכיבוש לא רצו להשאיר חילות מצב אחריהם.

בתקופה זו פונו גם 20 כפרים בהוראת מפקדים ערביים מקומיים והוועד הערבי העליון, בגין שיקולים צבאיים ופוליטיים. לעיתים הוציאו פקודות לפנות את הנשים והילדים למקומות בטוחים יותר. הלגיון הערבי ביקש לפנות כפרים בצפון ומזרח ירושלים כדי שיוכל להילחם בשדה הקרב העתידי מבלי להתחשב בשלום האוכלוסייה. במאי השפיעו מפקדי הכוחות הלא סדירים של הערבים תוך כדי איומים והפחדות על שבעה כפרים בגליל להתפנות משום שחששו שיקבלו עליהם את השלטון הישראלי. הערבים בכפרים ובערים פחדו שהיהודים ינהגו בהם כפי שהיו הם נוהגים בנסיבות הפוכות, ואמנם נהגו בפועל בגוש עציון. מקרי התעללות יהודים בערבים (בעיקר דיר-יאסין) הובלטו ללא הרף בתקשורת הערבית בהגזמה והוסיפו על הפחד.

עד אפריל 48 לא הייתה ליישוב שום תוכנית מאורגנת לגירוש התושבים הערביים לא מהשטחים המיועדים למדינה היהודית ולא מעבר לגבולות המתוכננים. "תוכנית ד'" שהוכנה במרס כדי לקדם את פני הפלישה הצפויה של צבאות מדינות ערב נתנה למפקדי ה"הגנה" בדרגות הבכירות לרוקן מאוכלוסייה שטחים חיוניים מבחינה אסטרטגית, וכן לגרש כפרים עוינים. כפרים רבים שימשו בסיסים לכנופיות עוינות ומיליציות חמושות. כל יחידה יישמה א ההנחיות כהבנתה ובהתאם לנסיבות המקומיות. רוב הכפריים נמלטו בטרם החלה המתקפה ואלו שנותרו גורשו. לא הייתה תוכנית ומעולם לא נתקבלה החלטה "לגרש את הערבים" אולם היה מוסכם כי מדובר במאבק לחיים או למוות וכי ייטב שיישארו ערבים מועטים ככל הניתן בשטח המדינה היהודית. אפילו הקצינים חברי מפ"ם לא נהגו על פי הק הרעיוני שגרס דו-קיום עם הערבים. התנאים בשטח גרמו להם לתת דעתם לשיקולי הישרדות על חשבון השאיפה לדו-קיום בעתיד.

ההנהגה הערבית בארץ ומחוצה לה תרמה שלא במתכוון ליציאה ההמונית מפאת היותה מפולגת ומשום שנמנעה מלנקוט עמדה ברורה כלפי בעיית הפינוי. היה בלבול רב בקרב ההנהגה והנחיות המשתנות חדשות לבקרים.

מנוסת השכבות האמידות לא עוררה עניין רב אצל כלל הציבור פרט לאלו שנפגעו ממנה במישרין במישור המקומי. דומה היה כי כאן אלא חזרה על יציאה דומה שהתרחשה בשנים 1936-1939. אף מדינה ערבית לא סגרה את הגבולות בפניהן. החוסיינים ראו את היציאה בעין יפה משום שרבות מהמשפחות היו אופוזיציה להנהגתם. הועד הערבי העליון נמנע מתגובה או גינוי, אם כי ניסה למנוע יציאת גברים בגיל צבא כפי שניסו למנוע זאת הועדות הלאומיות בחיפה ובירושלים ומפקדים מקומיים של לוחמים לא-סדירים. היציאה העיקרית החלה באפריל, אין עדויות שהועד הערבי קרא לערביי ארץ-ישראל לנוס, אך ייתכן כי תומכיהם באזורים שונים הורו על בריחה או עודדו אותה. ראשי הקהילה הערבית בחיפה קיבלו עצות להתפנות ולא נתקלו בתגובת גינוי מצד הועד הערבי העליון והחוסיינים אלא בשתיקה שיש לפרשה כהסכמה. ההנהגה פסחה על שני הסעיפים ביחסם אל היציאה. למרות שהאשימו את ההגנה אצל הבריטים בגירוש, הם לא קראו להמוני הפלסטינים לעזוב ולא תבעו מהם להישאר במקומותיהם. אפשר שהבריחה ההמונית שהוצגה כגירוש ייתן בידי המדינאים בקהיר, עמן, ודמשק את האמתלה לה הם זקוקים לשם הצדקת הפלישה לא"י.

ממדי היציאה ההמונית שאותה לא שיערו והמעמסה שנפלה על מדינות ערב השכנות מקליטת הפליטים שכנעה אותם כי מוטב לבלום את הגאות. בראשית מאי החל הועד הערבי העליון ומנהיגי ערב אחרים לצאת במבול של קריאות לערביי הארץ להישאר במקומותיהם ולאלה שיצאו לחזור. הקריאות לא נשאו פרי.

עוד באפריל החלו מנהיגי היישוב להתלבט בשאלה אם להתיר את שובם של הפליטים. עם ההפגה הראשונה ביוני נהפכה בעיה זו לאחת הבעיות לאחד הנושאים הראשונים במעלה בהם התחבטה המדינה הצעירה. מנהיגי מדינות ערב החלו ללחוץ כל אחת באזורים הסמוכים לגבולותיה וכולן יחד בפורומים בינלאומיים למען כפיית החזרת הפליטים. רוב הישראלים היו תמימי דעים כי יהיה זה אסון. מבחינה צבאית היה ברור שהמלחמה רחוקה מלהסתיים ולכן החזרה משמעה החדרת גיס חמישי בדות מיעוט גדול ועוין. בן גוריון נאלץ להתמודד בשאלה זו הן בהקשר הבינלאומי מול האו"ם ומדינות ערב והן עם מפ"ם שהייתה חלק ממשלת הקואליציה שלו ודגלה בשוב הפליטים "שוחרי השלום" עם סיום מעשי האיבה. נוסחת הפשרה שנמצאה היא כי לא תהיה חזרה כל עוד נמשכת המלחמה ולאחר מכן יידון הנושא מחדש. זה אפשר התנהלות של הדיפלומטיים הישראלים במישור הבינלאומי וכן גמישות המאפשרת למפ"ם להישאר בממשלה.

בשטח אירעו התפתחויות שהלכו וסיקלו את אפשרות החזרה והיו פרי תהליכים "טבעיים", צעדים אקראיים ומתוכננים: הרסה הדרגתית של כפרים נטושים, השחתת שדות, עיבודם או הקצאתם לישובים יהודים, הקמת ישובים חדשים על אדמות ערביות ויישובם של עולים בשכונות ערביות שננטשו.

מיולי 48 ועד יולי 49 התאפיינה המלחמה במתקפות קצרות של צה"ל והפוגות אש ממושכות. במתקפות הביס צה"ל את צבאות מדינות ערב וכבש שטחים שהחלטת האו"ם מ4 הועידה אותם למדינה הפלסטינית, במהלך הקרבות נהפכו עוד כ300,000 פלסטינים לפליטים. גם בתקופה זו לא נתקבלה שום החלטה מכוונת על גירוש, אדרבא פורסמה הוראה מפורשת להימנע מהריסת כפרים ערביים וגירוש תושבים של ישובים שנכבשו ללא אישור של שר הביטחון. הוראה שהייתה תוצאה של הלחץ הפוליטי המצטבר שהפעילו שרי מפ"ם על בן גוריון.

אולם מיולי 48 גברה הנטייה ביחידות צה"ל לגרש ערבים מן השטחים שנכבשו. גם מתוך השאיפה לנקם על האבידות בקרב היהודית, גם כי נדמה היה שכבר נשקפת האפשרות שהארץ תהיה נקייה מערבים וגם הניסיון שלימד כי די בדחיפה כדי להביא לבריחתם מן השטחים שנכבשו. הנטייה לגרש הלכה וגברה יחד עם התגברות הלחצים שהפעילה ההנהגה הערבית על בני עמם להישאר במקומם ועם התגברות הרצון להישאר. ממשלות ערב נסו למנוע מפעם לפעם כניסת פליטים חדשים לשטחיהן. הקריאה להישאר זכתה לאוזניים קשובות, משום שהגיעו ידיעות על גורלם המר של הגולים וכן נואשו מן התקווה שצבאות ערב יכבשו את הארץ בחזרה.

בן גוריון רצה כמובן שיישארו ערבים מעטים כלל האפשר ואמר דברים ברוח זו לעמיתיו ועוזריו בקיץ 48, אולם נמנע מלהוציא פקודות גירוש חד-משמעיות בעל פה או בכתב. הוא רצה שהקצינים יבינו לרצונו, אך לא רצה להירשם בספרי ההיסטוריה כמגרש הגדול ולערב את המדינה במדיניות לא מוסרית.

גם בלא מדיניות של גירושים נתלוו למתקפות של יולי עד אוקטובר הרבה יותר גירושים מאשר במחצית הראשונה של המלחמה, כמו גם מעשי אכזריות כלפי האוכלוסייה הערבית. הפעולות נבדלו עד מאוד מאזור לאזור: פעולת הגירוש הגדולה ביותר שאירעה ברמלה ולוד, זכתה לברכתו של בן-גוריון, ובאותה עת הניח מפקד חזית הצפון למרבית תושבי נצרת (שרובם היו נוצרים) להישאר, גם זאת בהסכמתו ולפי רצונות של בן-גוריון. דוגמא להשפעת "הגורם הנוצרי" על המדיניות. יחסם הדו ערכי של החיילים כלפי האוכלוסייה האזרחית ניכר במתקפות בדרום ובגליל. בעוד שבדרום דגל אלון (יגאל?) במדיניות גירוש, בצפון היה המצב מורכב. היחס כלפי דרוזים ונוצרי היה לטובה, ואילו רבים מן הכפריים המוסלמים נמלטו או גורשו, עם זאת כפרים מוסלמים אחרים נותרו ולא סולקו גם לאחר הכיבוש. ההבדלים הושפעו מגורמים ייחודיים מקומיים.

בחודשים לאחר מכן ניתנה לצה"ל הסמכות לסלק ישובים מקרבת הגבולות החדירים של הארץ מתוך שהלכה וגברה ההכרה שהאיבה עם מדינות ערב אינה בת חלוף. מטרת פעולת הטיהור הייתה למנוע הסתננות של הפליטים חזרה לבתיהם. צה"ל נקט שורה של צעדים לגירושם של כפריים בגבול הצפוני, ומאוחר יותר באזורי ספר אחרים בארץ.

היציאה של הערבים מהארץ התנהלה שלבים-שלבים ובכל שלב נבעה מכמה סיבות גם יחד. באזורים הכפריים המצב היה חד משמעי וברור יותר אך גם כאן היה הפינוי תוצאה של תהליך מצטבר. אפילו כאשר תושביו של יישוב נצטוו לעזור על ידי ה"הגנה" או צה"ל הייתה היציאה עצמה פרי של תהליך ממושך ולא אירוע חד פעמי. באביב 48 הועתקה באורח כללי הבכורה מגורמים ערביים פנימיים, מצטברים – היעדר מנהיגות, בעיות כלכליות, היעדר החוק הוסדר – אל גורמים או אילוצים חיצוניים: התקפות של ההגנה ושל צה"ל, הוראות גירוש, הפחד מפני התקפות ומעשי אכזריות מצד היהודים, היעדר סיוע מצד העולם הערבי, תחושת חוסר אונים והפקרה, הוראות של מוסדות ומפקדים ערביים לצאת ולהתפנות. במרבית המקרים הייתה הסיבה הבלתי אמצעית המכרעת של מנוסה – התקפה או פחד התושבים מפני התקפה.

במהלך המחצית השנייה של 48 הלכה וגברה דאגת הגורמים הבינלאומיים לנוכח בעיית הפליטים. הדאגה הביאה להפעלת לחצים שהלכו והתגברו ככל שגדל מספרם ומצוקתם. בעיית הפליטים כבשה מקום ראשון בכל דיון וטיפול שנגעו לבעיה במזרח התיכון, ומדינות ערב הציגו את פתרונה כתנאי בל יעבור להסכמתן להגיע לידי הסכם עם ישראל. העצרת הכללית קיבלה בדצמבר 48 החלטה בדבר "זכות השיבה" של הפליטים והופעל לחץ להחזיר מספר ניכר של פליטים (גם על ידי ארה"ב).

בינתיים עלו עשבים על הבתים הנטושים או שהם נמחו על ידי דחפורים. כשגבר זרם העולים יושבו חלקם בבתים ובאדמות הנטושות וכך הלכה והצטמצמה האפשרות הפיסית להחזרת מספר גדול של פליטים. ישראל טענה כי התרת שובם של פליטים ערבים תפחית באותו שיעור את יכולתה לקלוט פליטים יהודיים מאירופה ומהמזרח התיכון ברנדוט וארה"ב הפצירו בישראל לעשות "מחווה" של קליטת מספר מסוים של פליטים כצעד ראשון להשגת הסכם כולל. התביעה לבשה צורה של הצעה מוחשית – להחזיר 250,000 פליטים ומדינות ערב יישבו את הפליטים הנותרים. וושינגטו איימה וביקשה לשכנע אך מעולם לא עשתה בצורה נחרצת כדי להשפיע על תל אביב לרכך את עמדתה. באביב 49 עשו האו"ם וארה"ב מאמץ גדול אחרון במגמה זו והביאו לכינוסה של ועידת השלום בלוזאן. לאחר חודשים ארוכים של דיונים סביב בעיות בעלות חשיבות משנית לא הולידו כל פרי. הערבים תבעו להסכים לחזרה המונית של פליטים כתנאי להתקדמות בכל נושא אחר שהוא. ביולי נענתה ישראל ללחצים והודיעה על נכונות לקבל בחזרה בין 65,000 ל70,000 פליטים, אך לא חלפו ימים רבים עד שדעת הקהל והמפלגות התקוממו אפילו על הצעה מינימאלית זו (בין השאר בהשפעת תעמולת הממשלה). לא ניתנה הזדמנות לבחון עד כמה כנה הייתה הצעה זו של ישראל משום שגם הערבים דחו הצעה זו על הסף כמו ארה"ב שראתה בה הצעה בלתי מסופקת ומאוחרת מדי.

הסרבנות ההולכת וגוברת של מדינות ערב להשלים עם מפלתן ואי נכונות להצהיר על נכונות לקלוט את מרבית הפליטים אם ישראל תשקם את הנותרים, וכן הנכונות/יכולת של ארה"ב להפעיל את כל כוח השפעתה כדי להביא את ישראל ומדינות ערב לפשרה הביאו למבוי הסתום בין ישראל לערבים. לא היה עוד מנוס מן המצב שערביי ארץ ישראל הגולים יישארו פליטים וינוצלו בשנים לאחר מכן על ידי מדינות ערב ככלי נשק פוליטי ותעמולתי רב-עוצמה נגד ישראל. זיכרון שנת 1948, בצורתו המקורית או כפי שהועבר מדור לדור, ועשורים של השפלה, מחסור ומצוקה במחנות הפליטים גרמו במרוצת הזמן לדורות של פלסטינים להיות לוחמי גרילה וטרוריסטים בכוח או בפועל, והפכו את "הבעיה הפלסטינית" לאחת הבעיות הקשות ביותר לפתרון בעולם כולו.

בני מוריס- לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים – סיכום

סיכום נוסף של בעיית הפליטים הפלסטינים של בני מוריס

יהושע פורת – פתרונות אפשריים לבעיית הפליטים