פסיכולוגיה קוגניטיבית: אילוזיות של תנועה
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה… אפשר גם לעשות לייק!
חזרה אל: פסיכולוגיה קוגניטיבית- סיכומים
אילוזיות של תנועה: קיימים מצבים שבהם גופים נייחים נתפסים כנעים, כלומר מתרחשת תפיסת תנועה מדומה או אילוזיה של תנועה.
התופעה האוטוקינטית – אשליית תנועה של נקודת אור נייחת על רקע חשוך (סיגריה דולקת בחושך או כוכב בלילה נראה כאילו האור הוא בתנועה). תופעה זאת מוסברת באמצעות עיקרון ה-OUTFLOW, העין נעה גם באופן בלתי רצוני, כאשר העיניים ממוקדות בנקודת אור, השרירים מתעייפים והעין משוטטת ובורחת מעט מסביב לנקודת המיקוד. התנועות הבלתי רצוניות אינן נשלטות ע"י מערכת הראייה המנסה לתקן את המעוות ולשמור על המיקוד. לצורך זה משוגרות פקודות מן המוח לשרירי העין. לכן, עד לתיקון המיקוד יש תנועות זעירות של הדימוי על הרשתית בלא עותק אפרנטי מקביל. לאחר החזרת המיקוד יש עותק אפרנטי של הפקודות המשוגרות אך אז הדימוי מיוצב על הרשתית. בשני המקרים מתקבל מידע סותר ממערכת דימוי הרשתית וממערכת עין הראש ולכן צריכה להתקבל תפיסת תנועה. אם כן כיצד אנו תופסים בד"כ גופים נייחים? עפ"י גריגורי, אנו מתעלמים מאותות אלה כשאנו מתבוננים בשדה ראייה גדול שכן המוח למד כי גופים גדולים הם נייחים אלא אם כן ישנה עדות סותרת.
תופעת פי – פירושה אשליית תנועה של גירויים סטטיים, המוקרנים במהירות בזה אחר זה כמו בסרט) תופעה זו היא תוצר של פעולת של מערכת דימוי-רשתית. תופעה זו כוללת תנועות מדומות: ביתא – אם נתבונן בשתי נקודות אור סמוכות זו לזו, הכבות ונדלקות לסירוגין בזו אחר זו, נתרשם שזוהי נקודת אור אחת הנעה ממקום א למקום ב וחזרה. (כגון שלטי ניאון לצורך פרסומת). גמא – כאשר אנו מקטינים או מגדילים את עצמתה של נקודת אור אנו תופסים אותה כמתרחקת ומתקרבת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכאשר נקודת האור מוקרנת בעצמה רבה יותר, היא נתפסת כגדולה יותר ובגלל הקשר שבין תפיסת גודל לתפיסת עומק היא גם נתפסת כקרובה יותר. מאותה סיבה היא נתפסת כרחוקה יותר כאשר היא מוקרנת בעצמה נמוכה יותר. תנועת דלתא – כאשר תנועות ביתא וגמא מתרחשות במשולב, שתי נקודות אור קרובות הנדלקות וכבות בזו אחר זו יחד עם שינוי בעצמת התאורה, אזי התוצאה היא שקלול שתי התנועות. תפיסת תנועה מנקודה אחת לשנייה וגם עומק. תופעת פי ממחישה את גמישותה של מערכת דימוי רשתית. בתנועת ביתא קיימים ברשתית שני הדימויים, הנמצאים על רצפטורים במרחק מה זה מזה, ויש בכך כדי להכניס לפעולה את מערכת דימוי רשתית ולהוביל לתפיסת תנועה בתנאי שהמרווח במרחב שבין הרצפטורים או בזמן שבין גירוי הרצפטורים השונים אינו גדול מידי.
תנועה מושרית היא אשליית תנועה של גוף נייח בתוך מסגרת נעה. תנועה זו מושפעת רק ממסגרת ההתייחסות הקרובה ביותר לגירוי הנתפס כנע. בכל מצב של תפיסת תנועה, מוחנו צריך להחליט מהו הגוף הנע ומהו הגוף הקבוע במקומו במסגרת התייחסות כלשהי. כאשר משתמה מיקומנו ביחס לגופים שבסביבתנו יכולות להיות לכך 2 סיבות: או שאנו נעים או שהגופים נעו. אם עש לנו מידע מהמוח או מהשרירים שאכן אנו נעים אז נייחס את שינוי המיקום לתנועתנו ולא לתנועת הגופים. כאשר אנו קבועים במקומנו וגופים אחרים נעים, תהליך קבלת ההחלטה נעשה מסובך יותר. כאשר אנו יושבים במכונית חונה ומכונית לצדנו נוסעת, נדמה לנו שאנו נסענו לאחור. תופעה זו נקראת תנועה מושרית. כאשר אנו תופסים תנועה, אנו תופסים את גופים הגדולים כקבועים ואת הקטנים כנעים. באחד הניסויים הוקרנה נקודת אור כלשהי על רקע כהה, כאשר הוזז הרקע טענו הנבדקים כי נקודת האור היא זו שזזה על אף שהיא השארה קבועה במקומה. תפיסת התנועה של נקודת האור, מושפעת אך ורק ממסגרת ההתייחסות הקרובה אליה יותר.
