קאנט: חלל וזמן

קאנט: חלל וזמן

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

[רקע] קאנט פורץ-דרך בכך שהוא מציע שיטה שונה לחלוטין בהתבוננות על חלל וזמן. כפי שהוא פורץ-דרך במציאת דרך-הביניים, השלישית, של מושגים סינתטיים-אפריוריים, המתקיימת בין מושגים סינתטיים והאנליטיים. למטפיסיקה זו יש ניסוח מעניינת שהיא מחד אפריורית ומצד שני אינה ריקה, היינו שהיא מדברת על הניסיון. ביקורת התבונה הטהורה מנוסחת כסדרה של טענות סינתטיות-אפריורית. ובמובן זה מציג קאנט סינתזה בין אמפיריציזם (הכל סינתטי, הכל אפוסטפריורי) לרציונליזם (הכל אפריורי), סינתזה בין יום לדקארט. בשיעור זה, על החלל והזמן, נעסוק בסינתזה בין השיטות של לייבניץ וניוטון.

עד קאנט נתפסו [דובר על] החלל והזמן כעל מושגים. קאנט מתחיל לדבר עליהם כעל צורות הסתכלות, היינו כעל האופן בו אדם ממוצב בפוזיציה מסויימת שבה הוא מכוון כלפי האופן המסויים של קבלת המידע מן העולם. צורת ההסתכלות = הפוזיציה הבסיסית [החלל-זמנית] בה אנו עומדים לפני שאנו פונים [בבואנו] לקלוט דבר-מה. עמידה זו הינה מותנית ובלתי ניתנת לתיאור באופן מוחלט. האפשרות לקלוט הינה בהכרח ולכתחילה מתווכת, רק כך, ע"י צורות ההסתכלות, אפשר לנו לקלוט.

אך מדוע יטען קאנט כך ולא יאמר שאנו עומדים חפים מכל תפיסה, טבולה ראסה [כדעת האמפריציסטים], ומשעה שאנו חווים איזה אובייקט, אנו קולטים עמו את מושג החלל, את העובדה שהאובייקט תופס מקום בחלל. היינו כדרך שדקארט ושות' מפשיטים את התכונות מתוך מכלול של תפיסת דבר. אך דקארט "אינו שם לב" שהוא מוכרח להניח, כלומר מניח בפועל, את קיומו של החלל, כדי לחוש ולהתנסות. ועל כך אמנם ישאל קאנט האם תכונת החלליות דומה לתכונת הצבע והמוחשיות. קאנט יבקש לטעון שיש לנו צורה מסויימת שבה אנו תופסים דברים והן מוכרחות להימצא לפני הנסיון, בחינות איפשורו. בזה מונח אחד היסודות המהפכניות של שיטת קאנט: לחושניות יש מדע טהור, לחושניות, ליכולת להתנסות, ליכולת ההתנסות עצמה יש צורה טהורה (…) המאפשרת את הנסיון, את היכולת לחוות משהו טהור [?]. לפיכך מחלץ קאנט את החלל והזמן ומורה כי חילוצם זה הוא התנאי ההכרחי כדי לאפשר את הנסיון.

[ביחס מושג] היכולת לארגן חוויות ועובדות תחת כלל. חלל אינו פועל כך כיוון שכל חלק קטן של החלל הוא החלל כולו, כל חלק קטן של החלל מכיל את כל התכונות של החלל. היינו ההומוגניות של החלל. ובגלל התכונה הייחודית הזאת חלל איננו מושג.

[ביחס לחושניות] ההתנסות, ההסתכלות, הבלתי-אמצעית. וכבר לעמידה זו ישנו מיצוב, ההסתכלות של האדם מותנית ע"י החלל והזמן. המגבלה כביכול, במונחי קודמיו, הדבר ממנו ניסו להימלט, הופכת לשיטה. "כדי לחוות משהו אני ממוצב". "יש משהו בחלל וזמן שמארגן את מכלול [האפשרויות לייצר] התחושות ". העמידה האמצעית היא ההסתכלות.

האינטואיציה הניוטונית היא פשוטה יותר: "ישנו קונטיינר ענק ואליו אנו מכניסים בני-אדם ואובייקטים. הוא החלל. והציר שמצוי בתוכו הוא הזמן". "אתה בא לעולם שהוא כבר חלל ומיצוּבך הוא ביחס אליו". קאנט יאמר שאנו מביאים את החלל והזמן אל העולם הזה.

החוויה הקאנטית לגבי היכולת להיות ממוצב ולהתמלא [שהגוף מתמלא] בקליטה של תפיסות, של חומר, של חושניות טהורה, זהו הרגע הבלתי-אמצעי שלא ניתן לתארו. האפשרות לקלוט דברים אלה- הם הם החלל והזמן. [הערה על פרספסקטיביזם] מפה נולד הפרספקטיביזם, אך זה [הדגש] של קאנט הנו מוחלט. שכן ההתנייה הזו, של חלל וזמן, קיימת לגבי כולם באופן מוחלט. כולנו שותפים לפרספקטיבת-על של העשויה מחלל וזמן.

[בין לייבניץ לניוטון] קאנט מתייחס לתכתובת הענפה שהתקיימה בין לייבניץ לסמואל קלארק, מזכירו של ניוטון. קלארק מדבר על קונטיינר, על חלל מוחלט, אשר אינו תלוי באובייקטים, היינו קיים בלעדיהם; ולייבניץ רואה בו את היחס בין שני אובייקטים; ללא האובייקטים [בריבויים המינימאלי, היינו הזוגי] לא היה חלל.

מובן שקאנט אינו מסכים עם ניוטון, אך מדוע לא יסכים עם לייבניץ? כיוון שהחלל לדעתו, כאמור, הכרח שיהיה מוקדם להכרה הנסיונית של האדם. [אף ש]בכך הוא דומה יותר ללייבניץ המורה על ההתנייה והתלות של [קיום] החלל באובייקטים [אמנם בריבויים אצל לייבניץ, ואצל קאנט לאו דווקא]. החלל אמור עתה על החווה החללי [=שבו צורת ההסתכלות החללית].

[הלימה] "יכול להיות שישנה הלימה בין צורות ההסתכלות לבין המציאות" המוחלטת, האובייקטיבית, שישנה אידיאליות לחלל והזמן. לא ניתן לשלול זאת. אך גם לא לבסס ולהוכיח. רק עבורנו, כיצורים סופיים, ישנה סתירה בחלל ריק.

[בירור טרנסצנדנטלי של מושג החלל] אך קאנט מבקש לבסס גם טיעון טרנסצנדנטלי: להוכיח מדוע א"א בלי חלל וזמן. ^(א)ישנה גיאומטריה; ^(ב)גיאומטריה משתמשת במושג החלל; ׁ^(ג)איזה מושג של חלל הכרח שיהיה לנו כדי שתתקיים הגיאומטריה ככזו? (סעיף ב); ^(ד)חלל שכזה הוא בהכרח צורת הסתכלות. המבנה של בירור טרנסצ': הבקבוק קיים, מהם התנאים ההכרחיים, שבלעדיהם הדבר הוא בלתי-אפשרי לחשיבה.

[תלות בשיטה האוקלידית] אחת השאלות שעולות לגבי טענתו של קאנט: האם הגילויים של גיאומטריות לא-אוקלידות מפריכות את הטענה הקאנטית? שהרי הלה ביסס את דבריו בהכרח ובלבד על סוג כזה של גיאומטריה. האם עדיין התיאור של קאנט שאנו מותנים במה שאנו מגלים תקף? האם לחושניות יש צורה טהורה? שכולנו מתווכים ע"י צורה מסויימת חושית ובלתי-אמצעית? שכולנו מרכיבים משקפיים מסויימות? אפשר בהחלט שאופניו של החלל (אוקלידי לא אוקלידי וכו').

[האם חלל וזמן הם מקבילים?] האם שניהם מתוארים כדברים שבלעדיהם, באותה מידה של קריטיות, אין התנסות. החלל זקוק לחוויה זמנית ולא להיפך: ניתן לפתח מתוך תחושת זמן תחושת חלל אך לא להיפך; ניתן לחוות את החלל רק על בסיס היות-כבר הזמן. יכול היה קאנט לייחס רמה גבוהה יותר של ראשוניות לזמן. ובכל-זאת מדוע קאנט מעמידם באותה מידה של הכרחיות? אפשר שהדבר קשור לעובדה של הצדקת המדע הניוטוני הבנוי ותלוי על חללים, הקיימים-כבר, הנתונים אפריורית; אפשר הדבר נעשה גם כדי להתרחק מן האידיאליזם הברקליאני, החמקני, אשר לכאורה מסוגל להכיר בזמן אך אינו מכיר בחלל.

בשלב זה מתוארות צורת ההסתכלות הללו באופן פסיבי ביותר. ובכל-זאת, שלא כבעבר, הן עכ"פ סו"ס מתוארות.

ההנחה הבסיסית של קאנט הינה, בשלב זה, היא כי בין החושניות, החומר, לבין השכל, הצורה, אין כל קשר והתאמה, הם הטרונומיים, זרים לחלוטין (שני גזעים שונים). "זהו הדואליזם הקאנטי המפורסם, האחד מאופיין בפסיביות והשני- בספונטניות, באקטיביות". השכל שונה באופן קטגורי מן החושים, קאנט של כהאמפריצ', אינו חושב שישנו רצף שכלי-חושני (כמו יום למשל המורה כי מושג הוא רושם דהוי). הויכוח של האידיאליזם הגרמני מתחיל במקום זה, בנקודת החיבור בין השניים, אשר, כאמור, קאנט, בשלב זה אינו אומר עליה דבר.