סיכום בספרות: האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג
ראה: סיכומים לבגרות בספרות: פרק שירה
השיר "האמנם עוד יבואו ימים" של לאה גודלברג (טקסט מלא בתחתית העמוד) הוא שיר ללא שם בעל מבנה קלאסי של ארבעה בתים, כשבכל אחד מהם ארבע שורות. מופיעה חריזה של א' ב' א' ב' (בחסד- האספספת, תם- דקירתם), ואילו השורה האחרונה בבית הרביעי הוא הקצרה ביותר.
בית 1: הבית נפתח בשאלה- האמנם עוד יבואו ימים טובים בעתיד? המשוררת פונה לנמענת כלשהי ואומרת שאולי יבואו ימים בהם תוכל ללכת לתומה בשדה יחפה, והיה תהנה מכך שעלי האספסת (סוג של צמח בר שנוהגים לתת לבהמות) ילטפו את רגלייה, והשיבולים ידקרו את כפותייה- תחושה אלייה היא מתגעגעת. יש מעין קשר בין האישה המתוארת לבין צמחי השדה. הם מלטפים ודוקרים אותה, בעוד היא נהנת מהתחושה. הבית כתוב בלשון עתיד.
"ותלכי בו כהלך התם…" תלכי כמו אדם ההולך לתומו ללא מטרה מסויימת. קיימת הרגשה של שלווה והרמוניה עם הטבע, כראקציה למציאות אחרת. הבית נפתח בשאלה "האמנם?" כלומר ישנה שאלה, האמנם יהיה טוב? קיימת ההרגשה שאנשים במצב קשה רוצים דברים פשוטים- לחיות חיים יומיומיים. כשהמצב קשה, לפעמים קשה לדמיין שיכול להיות אחרת.
בית 2: המשך לתיאור הקודם. גם בית הזה כתוב בלשון עתיד- האמנם עוד יבואו ימים בהם תלכי בשדה והגשם שיירד יתדפק על כתפייך, חזך, צווארך וראשך? יש תחושה של ליטוף הרגל היחפה, ותחושת הגשם על הגוף יביאו לתחושה נפשית של שקט ושלווה.
"כאור בשולי הענן"- דימוי, מבחינה מטאפורית הענן הוא אפור שאור בשוליו.
בית 3: הבית השלישי ממשיף את תיאור התמונה המקובעת. המשך התחושה שלה: היא נושמת את ריח התלם "נשום ורגועי" והיא רואה את השמש בראי השלולית הזהובה.
"ופשוטים הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר, מותר לאהוב" כלומר, הגעגועים לדברים הפשוטים והרגילים נובעים מכך שבהווה אין אפשרות לחוש אותם. כשהם חסרים לומדים להעריך אותם עוד יותר! בנוסף, פירוט הדברים דווקא מעניק לנו תחושה כי השאלה של המשוררת תתגשם- האמנם זה עוד יקרה?
בית 4: "את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השדות" כאן הזמן הופך לעבר.
כשתלכי בשדה לא תחושי את השרפות בדרכים, את האימה ואת הדם (הרמז למאורעות השואה). השורה השנייה בבית מתארת לנו את ההווה שבו נכתב השיר- הדרכים מלאות באימה, שרפה ודם (האנשת הדרך שסומרת מפחד). ומיד חוזרת הדוברת לעתיד0 הרצון להיות צנועה, ענווה, נכנעת ומתמכרת לטבע- לדברים הפשוטים.
לאה גולדברג בשיר "האמנם עוד יבואו ימים" רוצה שיעברו הימים האיומים והקשים של המלחמה. ימים בהם האדם היחיד מאבד את זהותו ועצמיותו. סיום המלחמה יאפשר לחזור להיות יהודי ולחוש דברים.
גולדברג רוצה להדגיש ולהזכיר לאדם שדווקא בזמנים הקשים, האדם נשאר אדם. היא רוצה גם להדגיש את הערכים האמייתים של החיים- את הגוף החי והחם שנושא בקרבו אפשרויות של אהבה כנגד כוחות ההרס.
אמצעים אומנותיים ב"האמנם עוד יבואו ימים":
- פתיחה במילים "האמנם עוד יבואו" – תקווה לימים טובים יותר.
- קיימת פנייה לנמענת כלשהי, אך זה בעצם נשמע כפנייה אל עצמה- לעודד את עצמה ואת האחרים.
- תיאורי טבע- שדה, צמחי אספסת, שיבולים, גשם, דשא, ענן ,אור, תלמים בשדה ושמש המשתקפת בשלולית.
- ניגוד בין הנוף בעתיד לבין הנוף בהווה- שרפות ודם לעומת הטבע השקט.
- מטאפורה- "הדרכים שסמרו"- כמו שבע"ח סומר. הדרכים סמרו מרוב האימה והדם ששררו בהן.
מילות השיר: האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג (1943):
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.