מבוא לסוציולוגיה: פוסט-קולוניאליזם
גישות פוסטקולוניאליות
רבים טוענים שניתן למצוא דמיון מאוד גדול בין האידיאולוגיה של המודרניזם לבין האידיאולוגיה שאפיינה את הקולוניאליזם של המאות ה 18-19, הקולוניאלים היו בעיקר חברות אירופאיות שיצאו לכבוש את המדינות החדשות (אפריקה ואסיה, לאחר מכן אמריקה). המדינות שלחו משלחות למדינות על מנת להשיג שני דברים: שליטה במשאבים, הפצת הנצרות/התרבות. אחד הרעיונות שעמדו מאחורי הקולוניאליזם הוא לקחת את המשאבים (גם אוצרות טבע וגם עבדים) וגם להפיץ. בעיקר במאה ה18 וה19 הדת הייתה מרכיב מאוד מרכזי – “משימת התרבות" – הרעיון היה שהברברים ברחבי העולם הם נטולי תרבות, משאו של האדם הלבן הוא להפיץ את התרבות. מדינות אירופה עבדו מאוד קשה כדי להפיץ את התרבות שאותה הם חשבו כתרבות הנכונה. המבקרים של גישת המודרניזציה אומרים בעצם שגישת המודרניזציה היא וורסיה מאוחרת של אותה "משימת תרבות", יש אותו סוג של חשיבה שרואה באחר הלא מערבי כנחות הזקוק לתרבות. כל המערכת הזו הייתה בנויה על הגישה של מודרניזציה אך בשלבים מאוד מוקדמים הרבה מנהיגים החלו לפתח תיאוריות של התנגדות, אנטי קולוניאליות. הם ביקרו את הגישות הללו על כך שהן משעתקות את הסדר ההיררכי של הקונליאליזם, משעתקות את הנחיתות של עמים.
- הפוסט קולוניאליזם רואה היררכיות אתניות וגזעיות כתוצר מאוחר של העידן הקולוניאלי
- אדוארד סעיד: הבניית האחר הלא מערבי כחלק מהבניית ה"אנחנו" ה"מערבי". – אחד התיאורטיקנים של הגישה הפוסט קולוניאלית, הוא חקר ספרות מסע. במחקרו הוא מראה כיצד הפרוייקט הסמוי של הספרות הזו שאפיינה את המאות ה 18 19 עסוקה כולה בתיוג של האחר, בהגדרה של האחר האוריינטלי. האחר האוריינטלי מתואר באופן קבוע כאמוציונלי, פראי, אקזוטי, הסביבה תמיד מתוארת כמלוכלכת, יש ריבוי ילדים – התמונה שמייצרת כל הספרות הזו היא תמונה שמגדירה את המזרח כיחידה תרבותית אחת. הטענה של סעיד היא שהספרות הזו אינה מתארת מציאות קיימת אלא היא מבנה מציאות בינארית שבה המזרח מתואר כיחידה תרבותית הומוגנית בעוד שהמערב שלא היה קיים לפני כן (החשיבה הבינארית של "מזרח מערב" לא הייתה קיימת) מכונן את עצמו כיחידה אחת, כיחידה שיש בה איזו שהיא לכידות קדימית. תמונה זו מגדירה את המזרח כיחידה תרבותית אחרת בעלת מאפיינים זהים ואת המערב כיחידה תרבותית שונה, מסודרת אינטליגנטית. כל קבוצה מגדירה את עצמה על ידי הגדרת האחר.
סעיד אומר כי בני העמים השונים תפסו את עצמם כמאוד אחרים אחד מהשני, האירופאים מצאו את המשותף להם ע"י השוואת עצמם למזרחיים. כאילו יש שתי ציוויליזציות מאוד שונות, אויבות, יש התנגשות טבעית בין הציביליזציות הזו – וההתנגשות הזו לעולם לא תוכל לדעוך.
- פאנון: ערעור על יציבותן של זהויות. דיון באופן בו זהויות אתניות וגזעיות מכוננות ומקבלות את משמעותן בסביבה פוסטקולוניאלית. – פאנון הוא דמות היסטורית מעניינת, קודם לסעיד. הוא בן למשפחה מעורבת צרפתית מרטיניקאית, הוא פסיכיאטר, לוחם חופש (הצטרף למחתרת האלג'יראית), הוא שחור במראה שלו למרות שאביו היה בן לשושלת קולוניאליסטית חזקה מאוד ועקב כך כל חייו הוא חי על התפר בין האוריינטלי למערבי. ספרו עוסק כולו בתובנות שיש לפאנון מהחוויה של להיות מישהו שהוא "בין לבין" בעולם שמניח שקיימות זהויות מוחלטות בעלות הבחנה מוחלטת. פאנון אומר שעל גופו עצמו הוא יודע שההבחנה הזו בין מזרח למערב שנתפסת כבסיסית ובינארית לא תתכן מכיוון שהוא עצמו ממזג בתוך גופו את שתי התרבויות. פאנון מתאר לנו דרך החוויה האישית שלו והאופן שזה מעצב את חייו, הוא מערער על ההבחנה הבינארית בין שחור ללבן והוא דן על האופן שבו זהויות אתניות נוצרות וגם מקבלות את המשמעות שלהן בסביבה פוסט קולוניאלית.
גישות פוסט קולוניאליות לא טוענות שהקולוניאליזם נגמר – הם פוסט קולנ' במובן של ראיית היחסים האתניים והגזעיים וגם הכלכלייים בין החלקים השונים של העולם כתוצר לוואי של הקולוניאליזם. של המדעים ושאר תפיסות העולם שנוצרו במסגרת הקולוניאליזם, תפיסות העולם שנוצרות במסגרת הקולוניאליזם, והטענה היא שהתפיסה שלנו של האוריינטלי, השחור כאחר ונחות, היא תוצר של קולוניאליזם – יש נסיון להבין תהליכים כלל עולמיים ברמת המאקרו כולל יחסים אתניים ובין גזעיים בתוך המדינה כתוצר לוואי של הקולוניאליזם. במרוצת הזמן פיתוח הפוסט קולוניאליזם זרמים נלווים כמו למשל הפמיניזם הפוסט קולוניאלי.
