היסטוריה פוליטית: מקסיקו לאחר המהפכה

היסטוריה פוליטית: מקסיקו לאחר המהפכה

לאחר שסיים את הקרבות פנה קרנסה לטפל בבסיסו החוקתי של המשטר. באוקטובר 1916 התקיימו מעין בחירות לאספה מכוננת. בראשית דצמבר התכנסו לראשונה 150 הנציגים והמשיכו לעמול במשך כחודשיים על חיבור חוקה חדשה. למרות העדפותיו הידועות של קרנסה למסמך הליבראלי מ 1857 התעקשה קבוצה גדולה מחברי האספה על הוספת חוקי יסוד שיסמיכו את המדינה להתערב ישירות בענייני חברה וכלכלה. נקבע כי המדינה תשאף להביא לפיצול האחוזות הגדולות ותעודד יצירת משקים חקלאיים קטנים ובינוניים. החוק קבע גם שיוחזרו לקהילות האינדיאניות האדמות שנגזלו מהם בתק' דיאס ונתן למדינה את הזכות הבלעדית על בארות הנפט, המכרות והמחצבים. בנוסף, הייתה הגדרה של זכויות הפועלים: הוכרה זכותם להתארגן ולשבות ונקבעו בתי דין מיוחדים לענייני עבודה, נקבע כי יום עבודה יוגבל ל 8 שעות וכי יונהג שכר מינימום. סעיפים אחרים של החוקה שיקפו עוד נושאים שעמם התמודדה המהפכה מראשיתה: נאסר על בחירת נשיא לכהונה שנייה ברציפות, נקבע כי זרים המחזיקים רכוש במקסיקו כפופים לחוק ולבתי הדין המקומיים בלבד, חזרו והוחמרו ההגבלות על אנשיי הכנסייה, נקבע כי החינוך על כל רמותיו יהיה חילוני ובפיקוח המדינה וכי החינוך היסודי יינתן חינם.

קרנסה אישר את החוקה ב 5 בפברואר 1917. הוא אמנם לא היה מרוצה מהחדשנות שבה בתחום החברתי, אבל לא ראה צורך לעורר מחלוקת שתעכב את בחירתו לנשיאות חודש לאחר מכן. בפועל הוא נמנע מיישום הסעיפים המהפכניים.

בראש מעיניו עמדה שאיפתו להגיע לכלל הטלת מרות על הגנרלים שהמשיכו להחזיק בצבאותיהם, ומשום כך שלטו הלכה למעשה באזורים שונים.

אף על פי שכהונת קרנסה, הייתה אמורה להימשך עד נובמבר 1920 , הכריז אוברגון כבר ביוני 1919 על מועמדותו לנשיאות. אוברגון היה האיש הראוי ביותר לרשת את קרנסה. קרנסה לא תמך באוברגון מאז שפרש ממשרת שר המלחמה, והוא ניסה לשכנע אישים ידועים להתייצב מול אוברגון. לאחר שאלה סירבו הודיע כי מועמדו הוא איגנסיו בונייס, שהיה השגריר בארה"ב. בונייס שלא נמנה עם המנהיגים שבלטו בשנות המהפכה, לא היה סיכוי לקבל את תמיכת השכבות הרחבות. נראה היה כי קרנסה עומד להשתמש בכוחה של הממשלה הפדראלית כדי לכפות את מועמדותו. העימות עם תומכי אוברגון התפתח לבסוף לכלל התקוממות מזוינת. במחצית אפריל 1920 קרא הגנרל קייס, שר התעשייה, להדחת קרנסה בטענה שהוא מונע בחירות דמוקרטיות. כשהתברר שהקריאה זוכה למענה חיובי בקרב מפקדי הצבא, החליט קרנסה לעזוב את עיר הבירה ולהצטרף לכוחות הנאמנים לו, המהלך אפשר לתומכי אוברגון להשתלט מיד על הבירה. קרנסה נרצח במהלך הבריחה. המנצחים היו מעוניינים להדגיש כי יש לשים קץ לאלימות הבוטה ואפשרו את קבורתו של הנשיא המת בטקס ממלכתי. בנובמבר 1920, לאחר הבחירות החל אוברגון לכהן כנשיא. אוברגון קיבל לידיו מדינה שניזוקה קשות בעשר השנים הקודמות. מלחמות המהפכה מוטטו את כלכלת המכרות והייצוא החקלאי. רק בארות הנפט שהיו בבעלותם ובניהולם של זרים, המשיכו במשך כל אותו הזמן להגביר את תפוקתן. האוכלוסייה הצטמצמה בכשני מיליון נפש, במידה ומחשיבים את הריבוי הטבעי. אין פלא שאוברגון חש כי מקסיקו זקוקה בראש ובראשונה לשיקום. זאת הייתה הסיבה לפעילותו המצומצמת בתחום הרפורמה האגרארית.

אוברגון סבר שחלוקת אדמות בלתי מבוקרת תסכן את כושר הייצור והייצוא החקלאיים. ייצובה של הכלכלה היה מותנה לדעתו בפעילותן הסדירה המחודשת של האחוזות הגדולות. בנוסף על כך הוא הגיע להסדרים של שיתוף פעולה עם פועלי התעשייה. עוד חודשים קודם לבחירתו קירב אליו אוברגון את לואיס מורנוס, פעיל באיגודי הפועלים שעמד בראש קונפדרציה אזורית של העובדים המקסיקנים – קרו"מ. בימי נשיאותו של אוברגון התפתח הארגון מגוף זניח שכלל 50 אלף חברים, עד להיותו איגוד שאיגד בתוכו כמיליון ו 200 אלף פועלים מאורגנים בכל רחבי מקסיקו. ההתעצמות של קרו"מ התאפשרה בזכות סיוע ממשלתי. התוצאה התבטאה בתמיכה ברורה של השכבות העירוניות העממיות בשלטון, תמיכה שחסרה קודם לקרנסה ולמדרו.

הגורם המרכזי לוויכוח בין ארה"ב למקסיקו באותם ימים היה נושא הנפט, האמריקאים פחדו מהלאמת הנפט ע"י המקסיקנים.

הם דרשו ערובות והשעו את הכרתם הסופית באוברגון עד ליישוב המחלוקת. אוברגון לא היה מוכן לקבל פיתרון שממנו ישתמע ויתור על הריבונות המקסיקנית.

באוגוסט 1923 הוסכם כי אם החלו בעלי הזיכיון הזרים לפעול לפני אישור החוקה ב 1917, אין לבטל את זיכיונם. ל"הסכם בוקרלי" (זה שמו של ההסכם) נתלוו הכרה אמריקנית באוברגון ושיפור ניכר ביחסים בין שתי המדינות.

אך ההישגים הגדולים בתקופת כהונתו של אוברגון הושגו דווקא בתחומי החינוך והתרבות עקב מעורבות ישירה של הנשיא, שייעד לכך עד מחצית מתקציב ממשלתו.

לתפקיד שר החינוך נתמנה חוסה וסקונסלוס. יוזמתו הראשונה הייתה מערכת לאומית לחיסול הבורות במדינה. התוצאות היו דלות – פחות מ 2 אחוזים מהאנלפאבתים הצליחו להגיע לרמה מינימאלית של יידע בקריאה ובכתיבה.

בד בבד החל שר החינוך להרחיב את מערכת בתי הספר היסודיים בערים. בארבע שנות כהונתו הוכשרו אלפי מורים חדשים, פותחו בתי ספר לחינוך מקצועי וטכנולוגי ומוקדי הכשרה מקצועית למבוגרים, פעלו לראשונה גני ילדים, הודפסו וחולקו מאות אלפי ספרי לימוד והושקעו סכומים אדירים בהקמת מבנים למוסדות לימוד.

הישגו הייחודי של וסקונסלוס התבטא בפריצת דרך שעשה בתחום החינוך של בני האיכרים האינדיאנים.

למרות השינוי החיובי בהלך הרוחות במקסיקו בתקופת אוברגון הסתיימה כהונתו בצרימה.

בעקבות וויכוחים על תמיכה במועמדים לנשיאות, מצחה התנגדות לאוברגון.

דה לה הוארטה ראה עצמו, אולי בצדק, מועמד מתאים יותר מקייס (זה שקיבל את התמיכה) לתפקיד הנשיא. הוא ריכז סביבו מחנה פוליטי לא אחיד שהורכב ממנהיגי פועלים שערקו מקרו"מ, מקצינים שהביעו חוסר שביעות רצון מהקיצוצים בתקציבי הצבא, מבעלי אחוזות שמרניים ומערב רב שהיו בעלי זיקה למשטר הישן. העימות גלש למלחמת אזרחים שהשתוללה במשך שלושה חודשים. במספר מדינות התייצבו יחידות הצבא ליד המתקוממים. לשם דיכוי ההתקוממות נזקק אוברגון לסיוע בנשק ובמטוסים מארה"ב, ואף קיבל אותו. קייס נבחר לבסוף, לנשיא ללא מתחרים, ביולי 1924, אך התפטרותו המיידית של וסקונסלוס (שר החינוך) מתפקידו הייתה סימן ברור לכך כי המסתייגים מהבחירה היו רבים.

בניגוד לאוברגון, שבחיצוניותו הפגין חביבות מהולה בחוש הומור, בלטו אצל קייס השתלטנות וחוסר המעצורים. הוא נודע כקיצוני בעל השקפת עולם שמאלנית וכמי שטיפח קשרים עם המנהיגים של איגודי הפועלים וארגוני האיכרים. במה שקשור לארגונים האלה קייס הגדיל לעשות מאוברגון. במקביל יצר קייס מוסדות פיננסיים שהיו אמורים להעניק אשראי זול לחקלאים וקידם תוכניות השקיה לאזורים הצחיחים. השיפור במחירי המוצרים לייצוא ממקסיקו בשוק הבינלאומי היטיב את המצב הכלכלי. קייס המשיך במרץ את מפעלו החינוכי של וסקונסלוס. חידוש נוסף בזמנו היה הקמת המשרד לבריאות הציבור.

באשר לפועלים, קייס קידם את בחירתם של כמה ממנהיגי קרו"מ לקונגרס. כוחו של האיגוד הגיע עתה לשיאו, אבל גם נוצל לרעה. בתוקף שליטתם על כוח העבודה השביתו פעילי קרו"מ עיתונים שעורכיהם ביקרו את הממשלה. לקראת תום הכהונה התברר ששר העבודה (מורנוס) הולכים ומתעשרים. הם צברו רכוש מבזיזית קרנות הפנסיה של הפועלים ומתשלומים שהעבירו לידיהם התעשיינים על מנת שיבטיחו עבודה סדירה במפעלים.

הביקורת גברה בסוף 1925, כאשר נוסדה רשות מקסיקנית שכל החברות הזרות המנפיקות נפט חויבו לפנות אליה כדי לקבל זיכיונות חדשים. האמריקנים ראו בכך התנערות מהסכמי בוקרלי שנחתמו ב 1923. היחסים הוטבו רק ב 1927 כאשר מונה שגריר אמריקני חדש – דוייט מורו.

על אף עיסוקיו הקודמים כבנקאי, מצא מורו נתיבות אל לב המקסיקנים בגישתו הידידותית ובגילויי הערכה לתרבות המקומית. הקשרים החברתיים שקשר עם קייס עצמו סייעו בסופו של דבר להפגת המתחים ולהשגת פתרונות של פשרה. אך בינתיים הלכה ןהתפתחה במקסיקו בעיה חמורה – תנועה קתולית המונית שהתנגשה עם המשטר. למעשה, ראשיתה של ההתעוררות הקתולית עוד בזמן שלטונו של אוברגון. הכנסיה ותומכיה שקולם כמעט ולא נשמע בתקופת שלטונם של מדרו, הוארטה וקרנסה, החלו בשנות ה 20 לבטא בפומבי את מחאתם נגד התרבות החילונית שהמהפכנים כפו לגרסתם על האומה המקסיקנית. בפברואר 1926, תקף הארכיבישוף של העיר מקסיקו, את חוקת 1917, ואת ההגבלות על החינוך הדתי.

קייס הגיב בדרך שרק החריפה את המשבר. הוא הורה על פיזור תהלוכות דתיות, הגלה כמרים ונזירות זרים וסגר כנסיות ובתי ספר קתוליים. בסוף יולי הכריז הארכיבישוף על השבתת פעולות הכנסייה. (זה נמשך 3 שנים – ההשבתה)

הסיבה שהמשבר לא יושב במהירות הייתה נעוצה לא רק באופיו הבלתי מתפשר של הנשיא. כנופיות מזוינות שהנהיגו מטיפים זועמים תקפו בנייני ממשל ובתי ספר. מורים כפריים, שהיו מעין סמל לחדירת המהפכה אל חיי האיכרים היו מטרה קלה לפורעים, רבים נאלצו לברוח, אחרים נרצחו ובתי ספר נהרסו.

יחידות המשטרה והצבא, לחמו נגדם מלחמת חורמה נטולת רחמים. כמרים עונו ואף נרצחו, כנסיות נבזזו וחוללו.

לבחירות הבאות התייצב אוברגון פעם נוספת, בתמיכתו של קייס, והכין עצמו לכהונה בת 6 שנים (לאחר שהוכנס בחוקה תיקון חוק מתאים) . גם הפעם לא נעדרה האלימות. הגנרל פרנסיסקו סרנו, לשעבר שר המלחמה, מחה על שהאיסור על בחירה מחדש לא כובד. הוא (סרנו) וגם הגנרל גומס, הציגו את מועמדותם ונתמכו בידי שתי תנועות פוליטיות נפרדות. לאחר מספר שבועות שהוקדשו לניהול מערכת בחירות תקינה הכריזו שני הגנרלים על מרד. שני הגנרלים המורדים וכמה מעוזריהם נתפסו והוצאו להורג. אירועים אלה התרחשו באוקטובר 1927 והבטיחו את בחירתו של אוברגון, ללא מתחרים, בתחילת יולי 1928 . אך באמצע יולי, כאשר הנשיא הנבחר חגג את ניצחונו הוא נרצח בירית אקדח של צעיר שהצליח להתקרב אליו באמתלה שהוא רוצה לרשום את דיוקנו. בתום משפט סנסציוני נגזרה עליו מיתה .

לאחר רצח אוברגון נותר קייס האישיות הפוליטית המרכזית במדינה. ב 6 השנים הבאות הוא שלט במקסיקו בלי שיצטרך לכהן שוב כנשיא. כינויו היה עכשיו "המנהיג העליון" במעמדו זה הוא יזם חקיקה בקונגרס ואישר מינויי שרים ומושלים. עד לבחירות החוזרות לנשיאות שנקבעו לנובמבר 1929 כיהן הנשיא הזמני אמיליו פורטס חיל, עו"ד, מנאמניו של קייס. לזכותו של פורטס חיל יש לזקוף את הסכם הפשרה שהושג ביוני עם ראשי הכנסייה בתיווכו של שגריר ארה"ב דוויט מורו. הוסכם שהמדינה תמנע מהתערבות בענייני הכנסייה ואילו הכנסייה תמנע מצידה מהתערבות בחיים הפוליטיים:אשר לחינוך, נקבע כי הוראת דת תתקיים רק במוסדות כנסייתיים.

החידוש בעל ההשפעה מרחיקת הלכת ביותר שהתחולל בזמן נשיאותו של פורטס חיל בא ביוזמתו של קייס. עוד בראשית שנת 1929 יזם קייס את ארגונה של מפלגה חדשה שתשמש גוף פוליטי ייצוגי של המשטר.

עתה הגה קייס את הרעיון לשלב במפלגה אחת את המורשת המהפכנית הן של קרנסה ואוברגון ושל ספטה. המהלך לא נבע דווקא מהרצון ליצור אחדות אידיאולוגית. הכוונה הייתה לתת בידי המנהיג העליון מכשיר שלטוני שינטרל את הזירה הפוליטית ממתחרים אגב שיתוף פעולה מלא מצד המכהנים במשרות פדראליות. משום כך נקבע כי החברות במפלגה תהא חובה על כל השרים, המושלים, הגנרלים, השופטים וחברי הקונגרס וכל עובדי המדינה יפרישו לקופתם משכרם. באספת ייסוד המפלגה במרס 1929, הוכרז על מחויבותה להטבת תנאי חייהן של השכבות העממיות, ולכך נוספה ההצהרה שהפועלים והאיכרים הם הקבוצות החשובות ביותר בחברה המקסיקנית. אבל בפועל שילבה המפלגה בהנהגתה, בנוסף על מנהיגי איגודים מקצועיים, גם קציני צבא, אנשי עסקים ובעיקר אישים מקרב הפקידות הממשלתית הגבוהה. קייס קרא לגוף החדש "המפלגה הלאומית המהפכנית".

כמועמד המפלגה לבחירות 1929 מינה קייס את פסקואל אורטיס רוביו, מהנדס בהכשרתו, דיפלומט בעיסוקו ואדם בעל אופי נוח שלא היה אמור לסכן את כוחו של קייס.

בראשית שנות ה 30 ניכר היה כי מקסיקו ניצבת בפני פרשת דרכים. קייס ומקורביו שהתעשרו המשיכו לשלוט אך התבטאויותיו של "המנהיג העליון" רמזו כי חל אצלו שינוי אידיאולוגי גדול. הרטוריקה הסוציאליסטית של שנות ה 20 התחלפה בדיבורים על יתרון הבעלות הפרטית על הקרקע. הנימה הרדיקאלית הצטמצמה לדמגוגיה נגד הממסד הכנסייתי. עם זאת, מתחת לפני השטח רחשו קולות אחרים. פעילים צעירים במפלגה השלטת דיברו על הצורך לחדש בעוז את היוזמות בתחום הרפורמה האגרארית. בקרב הפועלים נחלש כוחו של קרו"מ, והתארגנה תנועה חדשה בהנהגת ויסנטה לומברדו טולדנו, מרצה לשעבר באוניברסיטה, בעל השקפת עולם מרקסיסטית ואוהד של ברית המועצות. הלחצים והקשיים דחקו באורטיס רוביו לנסות ולהשתחרר מהאפוטרופסות של קייס. התוצאה הייתה שהנשיא הודיע בספטמבר 1932 על התפטרותו שאותה תירץ בבריאות לקויה.

הקשיים במקסיקו בראשית שנות ה 30 לא היו ייחודיים לה בלבד. כמו שאר המדינות אמריקה הלטינית, הוכתה מקסיקו בשלהי 1929 במשבר הכלכלי העולמי. הנפילה בביקוש למחצבים ובמחיריהם וכן הירידה במחירי המוצרים לייצוא החקלאי (קפה בננות סוכר כותנה) גרמו לצמצומים בייצור ולאבטלה. כמעט בכל אמריקה הלטינית נתלווה למשבר הכלכלי משבר פוליטי. ממשלות הופלו בהפיכות אלימות וקציני צבא נכנסו לזירה הפוליטית.

התוצאה הייתה שבכל אמריה הלטינית נחלש כוחן של ההתארגנויות הפוליטיות האזרחיות עוד לשנים רבות אחר כך.

אמנם אפשר לומר שהמהפכה המקסיקנית כשלעצמה הכניסה את קציני הצבא לקלחת הפוליטית, ומדובר בגנרלים המהפכניים שהמשיכו להחזיק במעין צבאות פרטיים ושימשו מעין "בוסים פוליטיים" במדינות השונות.

קיומם אפשר את התקוממויות בתק' שלטון קרנסה, אוברגון ו"שליחיו" של קייס. אבל יש לשים לב לכך שרק קרנסה הודח בהתקוממות. בכל שאר המקרים הצליחה הממשלה הפדראלית להתגבר על המורדים, ובעקבות זאת נשחק אט אט כוחה של הקצונה הסרבנית. בדור שלאחר מכן, מאמצע שנות ה 30 ועד שנות ה 60, כאשר מדינות אמריקה הלטינית סבלו מחוסר יציבות פוליטית, הייתה מקסיקו במפתיע לסמל לחוקתיות שהוגשמה, אף כי בשליטתה של המפלגה אחת בלבד.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

היסטוריה פוליטית: המהפכה המקסיקנית