גישות רומנטיות לחקר התרבות נוטות במקרים רבים לצאת מנקודת הנחה כי תת-תרבות אותנטית ואורגנית אינה נמצאת, ולמעשה מנוגדת, בייצוגים בתקשורת. אולם שרה תורנטון טוענת משהו שונה למדי והוא שהמדיה היא זו שבמידה רבה יוצרת תת-תרבויות.
בניגוד לדימוי המקובל (גם ואולי בייחוד בקרב התת-תרבויות בעצמן) תת-תרבויות לא צומחות באופן ספונטני רק בכדי לספוג ביקורת מהתקשורת השמרנית, שכן היא שותפה מלאה ליצירתן ונוכחת בה מההתחלה. לטענתה של תורנטון סוגים שונים של מדיה עוברים אינטגרציה אל תוך מבנים אידיאולוגיים וחברתיים של תת-תרבויות נוער.
כל דבר "מחתרתי" נהנה מדימוי עצמי של ניגוד למדיה ולתרבות הדומיננטית, ובמובן מסוים מה"פרטיות" שלו שיש להגן עליה. תת-תרבויות מעריכות את כל מה שנוצר באופן עצמאי ואקסקלוסיבי (כמו לייבלים עצמאיים של מוזיקה) ובזות לכל מה שעובר טרנספורמציה מסחרית המכניסה אותו אל תוך המיינסטרים (כמו אוספי מוזיקה פופולארית). כך יחס שלילי מצד התקשורת יכול להוביל למעשה לאישור של האידיאולוגיה של התרבות המחתרתית. התקשורת אינה רק פונקציה מייצגת, אלא גם יוצרת, מפיצה ומכוננת של אלמנטים תרבותיים. תורנטון טוענת כי אין דבר כזה כיום תרבות קדם-מדיומלית, כלומר תת-תרבות שאינה מתייחסת, ונוצרת, אל ועל ידי המדיה.
תרבויות נוער מתייחסות באופן שלילי לאישור תקשורתי אך מתענגות על הביקורת המופנית כלפיהן משום שהיא ממירה את ההיבדלות לחתרנות וסגנון למרד. המסמן הדיפניטיבי של רדיקליזם הוא דחייה (בין אם על ידי התעלמות או ביקורת) של המוסדות המזוהים עם ההגמוניה ותרבות המיינסטרים. מאידך, סיקור חיובי של התקשורת המרכזית הוא "נשיקת מוות" לכל תרבות אלטרנטיבית. כך תנועות מחתרתיות הופכות לרלוונטיות, שלא לומר לקיימות, רק ברגע שהן זוכות להתנגדות מצד המרכז.
מיקרו-מדיה (החל מפליירים ועד רשימות תפוצה ואתרי אינטרנט) משחקים תפקיד משמעותי בהיווי המעגלים החברתיים של תת-תרבות. אסטרטגיות שיווק כמו מיתולוגיזציה של מועדונים ויצירת תחושה של מעגל סגור השותף לידע סודי מעצימים את האטרקטיביות של המוסדות של תת-התרבות. גם חוסר שיתוף פעולה עם התקשורת הממסדית והעדפת תקשורת עצמאית מחרתית מוסיפה להון הסימבולי של מוסדות כאלו. גם מגזינים ממוקדי קהל יעד לקחו חלק בקטלוג ויצירת תת-תרבויות והיוו מבנים הומולוגים למתרחש בשטח.
