מאמרו של פייראבנד (Feyerabend) "הסבר, רדוקציה ואמפריציזם" (explanation, reduction and empiricism) הוא ביקורת שתי הנחות יסוד של האמפריציזם הלוגי: עקרון הגזירות של תיאוריה אחת מאחרת ועקרון שימור המשמעות של מונחים במסגרת תהליך הגזירה, הדדוקציה או ההסבר. הבעיה, לטענת פייראבנד, היא שהקריטריונים הפוזיטיבסטיים אינם נכונים במידה שהם דסקריפטיביים ומבקשים לתאר את המתודה המדעית, אינם תקפים מבחינה לוגית ואינם רצויים במידה שהם נורמטיביים ומבקשים לקבוע מה צריכה להיות המתודה המדעית.
לפי עקרון הגזירות שתי תיאוריות המכסות בהצלחה את אותו תחום תופעות יקיימו בניהן יחס של רדוקציה, כלומר האפשרות הלוגית לתרגם את האחת למונחיה שלה האחרת, או של הכלה, כלומר האפשרות לראות בתיאוריה אחת, המצומצמת יותר, כמקרה פרטי של התיאוריה הרחבה יותר בתוך התחום הנדון. בכל מקרה היחס בין תיאוריות מוצלחות אמפירית באותו תחום הוא של הסבר דדוקטיבי-נומולוגי בו האקספלננדום (התיאוריה המצומצמת יותר) הוא נגזרת דדוקטיבית של האקספלננס (התיאוריה הרחבה יחד עם תחום היישום של התיאוריה המצומצמת). פייראבנד מתרגם את עקרון הגזירות לטענה כי תיאוריות חדשות יתקבלו רק במידה והן מכילות או לכל הפחות אינן סותרות לוגית את התיאוריה הקיימת באותו תחום, טענה שמבטאת את מודל גידול הידע הפוזיטיביסטי ומוצבת כמושא למתקפתו של פייראבנד. טיעוניו העיקריים של פייראבנד כנגד עקרון הגזירות בצורתו זו קובעים כי העקרון אינו מתקיים במדע בפועל במקרים קלאסיים של חילופי תיאוריות, אינו יכול להתקיים מבחינה לוגית ולבסוף אינו רצוי אם שאיפתו של המדע היא להוסיף ולהתפתח. במישור התיאורי מראה פייראבנד כיצד חילופי תיאוריות בפיזיקה כמו המעבר מחוקי גלילאו לפיזיקה הניוטונים אינם נאמנים לתיאור\דרישה של הקריטריון הפורמלי בכך שאף ששתי התיאוריות מתייחסות אל אותו תחום ראיות הרי שהמושג "דחף" בתיאוריה הגלילאית אינו ניתן לרדוקציה מזו של ניוטון. במישור הלוגי טוען פייראבנד כי אותה מערכת ראיות יכולה לתמוך במספר תיאוריות שסותרות זו את זו. זאת מכיוון שתיאוריות אוניברסליות תמיד חורגות מהראיות הנתונות ומכיוון שהתאמתה של ראייה לתיאוריה תמיד מבוטאת במונחיה והמתודולוגיה של התיאוריה עצמה וכן מכילה מרווח טעות מסוים. הסיבה הראשונה מאפשרת לתיאוריות לסתור זו את זו בתחום הפרדיקטים הבלתי ידועים, ואילו הסיבה השנייה מאפשרת לתיאוריות לסתור זו את זו במסגרת הפרדיקטים שכן ידועים. הקריטריון הפורמלי הוא אף בלתי רצוי מבחינה נורמטיבית שכן לטענת פייראבנד החובה שחלה על תיאוריות חדשות לתאום את אלו המטרימות אותן היא בבחינת מתכון לדוגמטיזם שיעכב את ההתקדמות המדעית.
פייראבנד תוקף גם הנחת שימור המשמעות הגורסת כי משמעותם של מונחים תיאוריים או תיאורטיים אינה משתנה בתהליך הגזירה או רדוקציה של תיאוריה אחת לאחרת או בתהליך ההסבר. כנגד הנחה זו טוען פייראבנד כי לכל תיאוריה "חוקי שימוש" משלה שמגדירים את משמעותם של מונחים במסגרת ובהקשר התיאוריה כולה, ומשמעות זו נשענת על משפטים בתיאוריה שאינם בהכרח מתקבלים בתיאוריה אחרת.
במידה ומתקפתו יכולה להחשב כמוצלחת, פייראבנד פוסל את האפשרות של הנחת קריטריון פורמלי לרדוקציה בין תיאוריות שיבטא\ינחה את תהליך התפתחות המדע. תחת זאת נדרש פייראבנד למשימה של הנחת מודל שנאמן הן להנחה הרלטיביסטית כי תיאוריה מדעית הינה גם מנגנון אפיסטמולוגי-אונטולוגי שמכתיב ראיית עולם והן לצורך של המדע האמפריציסטי להסתמך על עדות החושים וכל זאת במסגרת של תפיסה ריאליסטית של המדע. הדרישה הכפולה הזו מובילה את התיאוריה של המדע לנקודה בעייתית משום שלפיה גם "עדות החושים" ולמעשה ערך האמת של הידע המדעי הם מושגים שנקבעים מתוך התיאוריה הקיימת. במילים אחרות, תיאוריה, במידה שהיא מהווה גם ראיית עולם חובקת כל, עשויה לפיכך להצדיק ולהנציח את עצמה ולהיות חסינה בפני הפרכה והחלפה וכך גם להציב ספק רציני לגבי ערך האמת של מונחיה. לפיכך הבעיה המרכזית של פייראבנד היא לראות כיצד ניתן "לחרוג מעבר" לגבולותיה האפיסטמולוגיים והמתודלוגיים של תיאוריה ולפרט את המקרים בהם היא תמצא כסותרת את עדות החושים.
לאחר שערער על הנחות הגזירות ושימור המשמעות מסיק פייראבנד את היפוכן של ההנחות הללו, קרי שייתכן מצב, ואכן זהו במקרים רבים המצב, בו שתי תיאוריות או יותר יתאמו את הראיות בתחום מסוים אך לא יהיה ניתן לבטא בניהן יחס של רדוקציה פורמלית וכי לתיאוריות אלו יהיו אונטולוגיות שונות, ובכלל זה הן משמעות והן הוראה של מונחים, שלא יתיישבו אחת עם השנייה. בעיניי פייראבנד זהו אינו מצב בעייתי אלא דווקא המצב הרצוי (והמצוי) במדע.
כאמור לעיל, פייראבנד מחפש פיתרון שיהיה גם אמפריציסטי אך יביא בחשבון את העובדה שראיות אמפיריות לעולם אינן עובדות כשלעצמן, אלא עובדות מנותחות לפי כלים ונקודת מוצא תיאורטית כלשהי שמהווה תפיסת עולם. מסקנתו של פייראבנד היא שתיאוריה אחת אינה יכולה להתפתח מתוך עצמה ולהוות מסד להתפתחותה של תיאוריה כללית ומדויקת יותר, לפיכך נזנחת התפיסה כי המדע מתקדם בצורה ליניארית רצופה תוך שהוא מרחיב ומשכלל את עצמו. תחת זאת טוען פייראבנד, בדומה לתומאס קון, כי המדע מתקדם דרך החלפה של תיאוריות שאינן רק מכלול משפטים המבטא ידע אלא תפיסת עולם מלאה הכוללת אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה ומתודולוגיה מסוימות שמהוות חלק בלתי נפרד מחוקי המדע שאף נשענים עליהן. לכן, הדרך היחידה שבה יכול המדע להתקדם הוא דרך החלפה של תיאוריה בתיאוריה ולשם כך דרוש עימות בין תיאוריות שיהווה כעין מנגנון אבולוציוני (פופריאני) של הישרדות זמנית של התיאוריה המוצלחת יותר. לשון אחר, מכיוון שלתיאוריה אחת (כך במובן מסוים גם כישוף ואסטרולוגיה) יש את היכולת לאשר את עצמה כנגד הראיות, או יותר נכון לנסח ניסויים שיניחו את המבוקש, מסיט פייראבנד את הבחינה של התיאוריות מבחינה כנגד התצפית האמפירית ומשנה את הקריטריון לבחינה כנגד תיאוריה אחרת או אמונות\ידע מוקדם. בשונה מקון פייראבנד אינו מבחין בין מדע תקני ומדע מהפכני וקובע כי המצב הרצוי הוא מהפכה מתמדת, קרי עימות השוואתי מתמיד בין תיאוריות שחופפות בתחום מסוים, נתמכות בידי התצפית האמפירית בתחום זה אך סותרות אחת את השנייה. העימות של תיאוריה שלטת עם אלטרנטיבה הוא שמאפשר לה "לחרוג מעצמה" ולמצוא את המקומות שבהם היא אינה תקפה דרך ניסוח ניסויי הפרכה מה"נרטיב" של התיאוריה המתחרה. פייראבנד טוען כי השוואתיות בין מערכת של תיאוריות מונעת דוגמטיזם והשתרשות של תיאוריה שמרגע שהיא הופכת לתפיסת עולם מנציחה את עצמה והופכת לאמת בלתי מעורערת, בנוסף, ההשוואתיות יכולה לסייע בהגדרה מדויקת יותר של טענות התיאוריה, וכן הגדרה של אילו טענות היא סותרת.
הפתרון שמציע פייראבנד יכול לספק תמיכה לעמדה ריאליסטית מכיוון שהוא מוציא את ערך האמת מגבולות התיאוריה עצמה. טענה מרכזית כנגד הריאליזם היא שמרכיבים הדרושים לקביעת ערך אמת של היפותזה כגון מתודולוגיה, אמצעי תצפית וכו' הם בעצמם חלק ממכלול ההנחות של התיאוריה ולפיכך כל אישור אמפירי הוא בבחינת נבואה שמגשימה עצמה. במילים אחרות, גם ערך האמת הוא חלק מתיאוריה ולכן לא ניתן להגיע אל האמת שמחוץ למסגרת התיאורטית. הצעתו של פייראבנד מאפשרת לעמת תיאוריה עם תיאוריה מתחרה שייתכן ותציע ניסויים שיפריכו את התיאוריה הקיימת ושלא היו יכולים להתקיים במסגרת האפיסטמולוגית ומתודולוגית שלה. במובן זה תורת המבחן של פייראבנד מאפשרת סוג של ערך אמת שאינו מותנה בתיאוריה ומוכל בה אלא מתקבל דרך השוואתה עם תיאוריה אחרת. כך הופכת התיאוריה ממסגרת תודעתית שלא ניתן לחרוג מגבולותיה (במינוחו של פייראבנד: דוגמטיזם) לכזו שניתנת לדחייה והחלפה בזכות השוואתה לאחרת. יש לציין כי לפי פייראבנד אין למעשה צורך לשלול את התיאוריה המוחלפת, שכן אם מצאנו תיאוריה שנמצאת תקפה במקום בו התיאוריה הקיימת תקפה אך מצליחה לפתור בעיות ולהעמיד חיזויים שהם מעבר להישג ידה של התיאוריה הקיימת אזי נוכל לדחות אותה מבלי ששללנו אותה. מנגנון זה, ששואב מפופר, אינו יכול להבטיח את אמיתותה של תיאוריה אך הוא יכול להצביע על עדיפותה של תיאוריה מסוימת לעומת אחרת ביחס למציאות האמפירית ובכך הוא מאפשר התקדמות מתיאוריה אחת לטובה, מדויקת ואמיתית ממנה (ולא רק החלפה בין פרדיגמות כפי שמציע קון). מנגד, פייראבנד טוען כי האונטולוגיה של המציאות היא תלוית תיאוריה ושהאונטולוגיה מוחלפת כאשר תיאוריות מתחלפות וכך הן מונחי ושיטות תצפית והן ישים תיאורטיים בהכרח מקבלים אצלו מעמד ארעי רלטיביסטי.
פייראבנד מזכיר במאמרו את בנג'מין וורף שטען כי השפה מתנה תפיסת מציאות. אם תיאוריה מדעית היא במובן זה כמו שפה (או אפילו כמו "שיח" במינוחו של פוקו) הרי שאדם דו\רב-לשוני, בניגוד לאדם חד-לשוני, יוכל לבחון ולבחור אילו מהשפות השונות מיטיבה לתאר (להסביר\לחזות) את המציאות הנגלית לפניו. ההנחה המשתמעת מכאן היא שאכן ישנה מציאות חיצונית לתיאוריות כולן שבהקשרה נבחנות התיאוריות השונות זו כנגד זו, וזוהי עמדתו הריאליסטית של פייראבנד. במילים אחרות, בעבור פייראבנד העולם החומרי הוא אכן בעל קיום אובייקטיבי, אך יש מגבלה חמורה על יכולתה של הכרתנו להשיג את המציאות הזו.
להתרשמותי פייראבנד מחזיק בעמדה רלטיביסטית והריאליזם שמתאפשר במסגרת התיאוריה שלו הוא ריאליזם חלש שאמנם מכיר במציאות החומרית שמחוץ לתודעה אך אינו מציע דרך להכירו באופן שיש לו ערך אמת שאינו יחסי. זהו ריאליזם שאינו יכול, למשל, להכיר בישים תיאורטיים כבעלי קיום מחוץ לתיאוריה. עם זאת, קבלת טיעוניו של פייראבנד כנגד הדדוקציה ותיקון טיעוניו לגבי אי שימור המשמעות כך שהמשמעות אמנם משתנה במעבר מתיאוריה לתיאוריה אך ההוריה נותרת בהינה (טענתו של פטנם) מאפשרת לתורת המבחן שלו ריאליזם חזק יותר שיכול להכיר בקיומם האונטולוגי של ישים תיאורטיים למרות השינוי שחל במשמעותם במסגרת חילופי תיאוריות.
