ניסיון לניסוח תמציתי של תפיסתו של פול פייראבנד ביחס למדע יכול להסתייע במשפט "the only [1]"principle that does not inhibit progress is: anything goes בצירוף העובדה שפייראבנד לעג לאחר מכן למי שהתייחס למשפט זה ברצינות[2]. מעבר לחוש הומור ונטייה לפרובוקטיביות מתגלה בכך נכונותו ותביעתו של פייראבנד לשלול כל ניסיון להציב למדע קריטריונים, או מתודה, לפעולתו. פייראבנד התנגד נחרצות לכל ניסוח סיסטמתי, דיסקרפטיבי או נורמטיבי, של המתודה המדעית והתריע כנגד סכנת הדוגמטיזם המנוֶון הטמונה בכל ניסיון שכזה.
במאמרו "Explanation, Reduction and Empiricism"[3] תוקף פייראבנד שתי הנחות יסוד של האמפיריציזם הלוגי, עקרון הגזירות של תיאוריה מתיאוריה ועיקרון שימור המשמעות של מונחים במעבר מתיאוריה לתיאוריה, ומשתמש במתקפה זו בכדי להראות כיצד ייתכן מצב בו שתי תיאוריות תואמות את אותו גוף ראיות אך סותרות אחת את השנייה, זאת מכיוון שתיאוריות אוניברסליות תמיד חורגות מהראיות הנתונות ומכיוון שהתאמתה של ראייה לתיאוריה תמיד מבוטאת במונחיה והמתודולוגיה של התיאוריה עצמה וכן מכילה מרווח טעות מסוים. הסיבה הראשונה מאפשרת לתיאוריות לסתור זו את זו בתחום הפרדיקטים הבלתי ידועים, ואילו הסיבה השנייה מאפשרת לתיאוריות לסתור זו את זו במסגרת הפרדיקטים שכן ידועים. מכאן מסיק פייראבנד כי לא ניתן (ולא רצוי מחמת סכנת הדוגמטיזם) להתוות קריטריון פורמלי שינחה את המדע. תחת זאת מציע פייראבנד תמונת מדע, המזכירה את זו של תומס קון, לפיה תיאוריה מדעית איננה רק מכלול משפטים המבטא ידע אלא תפיסת עולם מלאה הכוללת אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה ומתודולוגיה מסוימות, ולפיכך כל אלו מוחלפות כאשר עולה קרנה של תיאוריה חדשה על פני ותיקה. בשונה מקון פייראבנד אינו מבחין בין מדע תקני ומדע מהפכני וקובע כי המצב הרצוי (והמצוי) הוא מהפכה מתמדת שמתקדמת דרך עימות והשוואה בין תיאוריות מתחרות שכן מכיוון שתיאוריה היא, בין היתר, מנגנון הצדקה עצמית, הדרך היחידה לחרוג מגבולותיה היא לעמת אותה עם תפיסה או מתודה חיצוניות אליה. אחדות דעות, אומר פייראבנד, היא מצב מתאים לכנסייה או לחיים תחת טירן, אך השקפה הומניטארית גוזרת פלורליזם של דעות, פלורליזם שגם מבטיח ידע אובייקטיבי[4].
פייראבנד – כיצד להגן על החברה מפני המדע
[1] Feyerabend, 1993. p.14
[2] שם, vii.
[3] Feyerabend, 1962
[4] Feyerabend, 1993. p.31-32
