quine – two dogmas of empiricism
מאמרו של קווין הוא ביקורת של הנחות היסוד שמהוות מסד לאמפיריציזם המודרני (או הפוזיטיביזם הלוגי). קווין טוען כי ההבחנה בין משפטים סינתטיים ואנליטיים והתיזה הרדוקציוניסטית לפיה טענה ברת משמעות היא כזו הניתנת להעמדה לוגית על מונחי תצפית אמפירית הינן דוגמות שאין להן על מה שיסמכו. קווין מצביע על העובדה שהאנליטיות והרדוקציוניזם למעשה מתפקדים כהנחות אקסיומטיות שלא זכו לביסוס ונימוק מספקים, ובמאמרו הוא מראה שניסיון לספק להן ביסוס שכזה מוביל בסופו של דבר למסקנה כי המשימה אינה אפשרית ולפיכך יש לזנוח את הדוגמות.
בעייתו של קווין עם מושג האנליטיות היא, כאמור, שמושג זה לא זכה לאקספליקציה מניחה את הדעת, בחלקו הראשון של המאמר קווין גם מראה כי כל ניסיון שכזה נופל בהכרח למעגליות. ניסוח בעקבות קאנט של אנליטיות כמשפט שהוא אמיתי מתוקף משמעותו מעלה את הצורך בבחינה של מושג המשמעות (או האינטנסיה), שקיבלה בפילוסופיה מעמד מובחן מזה של ההוראה (או האקסטנסיה) ומסקנתו של קווין לפיכך היא ששאלת המשמעות היא למעשה שאלת הנרדפות. למיטב הבנתי, מאחר והפרדיקטים "בעל לב" ו"בעל כליות" שווים מבחינת האקסטנסיה שלהם אך שונים מבחינת האינטנסיה שלהם, נשאלת השאלה מתי שני פרדיקטים הם כן שווים מבחינת משמעותם ושאלתו של קווין היא לפיכך מהו הקריטריון לנרדפות. שאלה זו היא חשובה משום שהנרדפות היא שמתנה את האנליטיות. רק יחס של נרדפות בין "גבר לא נשוי" ו"רווק" יכול לשמר את ערך האמת של המשפט "אין גבר לא נשוי שהוא נשוי" במעבר למשפט "אין רווק שהוא נשוי", לפיכך נרדפות היא שמאפשרת לטענה להיות נכונה מתוקף משמעותה וככזו להחשב לאנליטית.
לדעתו של קווין הניסיון לבסס את ההבחנה בין אנליטיות וסינתטיות אינו צולח וכמוצא אחרון הוא פונה למושא הביקורת השני שלו: הרדוקציוניזם. מהלך זה מבקש להגדיר משמעות כמתודה של אימות (והפרכה) או למצער אישוש (וריעוע) אמפיריים בהסתמך על נתוני החושים. הבחנת האנליטיות\סינתטיות יכולה כך להינצל שכן משפט סינתטי יהיה כזה הניתן לרדוקציה לאוצר מילים תצפיתי וכך הוא יכול להיות אמיתי (\מאושש) או לא בעוד שמשפט אנליטי יהיה כזה שלא תתכן עדות אמפירית שתפריך אותו וכך הוא בהכרח אמיתי. נרדפות היא זהות במשמעות ולפיכך תוגדר כיחס בין שתי טענות דומות מבחינת מתודת אימותן\הפרכתן במקרה של משפטים סינתטיים וכיחס בין משפט תקף לוגית ומשפט ששווה לו במקרה של משפטים אנליטיים (ההחלפה של מונחים במשפט תניב משפט זהה). אך מהלך זה מסתמך על קריטריון האימות של המשמעות שכן אם נרדפות מוגדרת כדומות במתודת האימות\הפרכה או אישוש\ריעוע האמפיריים יש לשאול מהי המתודה הזו, או במילים אחרות, מהו היחס בין עדות אמפירית וטענה שאותה הוא מאמת\מפריך או מאשש\מרעע? לטעמו של קווין הרדוקציוניזם אינו מציע תשובה מספקת לשאלה זו ולפיכך הן אבחנת האנליטיות\סינתטיות והן הרדוקציוניזם, כלומר שתי הדוגמות של האמפירציזם, מתגלות כבלתי מבוססות והמדע נקלע לבעיה.
שיקוליו של קווין מערערים את היסודות עליהם עומד המדע האמפריציסטי ואת יכולתו להסתמך על מושגי האנליטיות והרדוקציוניזם. התוצאה, כפי שמציין קווין בפתיחת מאמרו, היא מעבר אל עבר פרגמטיזם. הפרגמטיזם של קווין הוא תפיסה הוליסטית של מכלול הידע האנושי לא כאוסף של פסוקים מובחנים אלא כ-"מארג מעשה ידי-אדם" שמפגשו עם עולם הניסיון האמפירי מתקיים רק בשוליו או בפסוקים שקשורים באופן ישיר יותר לעדות חושים. כך המדע בכללותו הוא מערך אחיד של קונבנציות שגבולותיו תחומים בידי הניסיון, מערך שמתפקד כמערכת כמו-אורגנית שאינה ניתנת לפירוק לחלקיה האטומיים. שינויים בידע האנושי אכן נגרמים על ידי מפגש עם הניסיון ובכך קווין הוא אמפריציסט גמור. אך שינויים אלו, הוא טוען, אינם מבודדים ליחס שבין משפט ספציפי לעדות אלא מתחוללים בשל הערכה מחדש של כל או חלק מהמערכת כנגד עדות אמפירית מסוימת. הידע האנושי, לפי תפיסה זו, הוא מערכת אפיסטמולוגית לשונית שמארגנת ורה-מארגנת את עצמה בתוך הגבולות שמכתיב הניסיון האמפירי תחת מוסכמות שאותן מקבל האדם בירושה ושאותן הוא ממשיך ללטש. במובן זה הישים התיאורטיים של המדע האמפירי כהנחות שמתפקדות בתוך המערכת עדיפים על האלים היווניים או על כל מטפיזיקה ספקולטיבית רק במידה שבה הם הוכיחו עצמם כיעילים בהסדרת המערכת ביחס לרשמי החושים ולאור מטרתו של המדע לנפק חיזויים על סמך מידע אמפירי.
הפרגמטיזם של קווין שונה מזה של קרנפ, למשל, בכך שזה האחרון נסמך עדיין על הגבול המדומיין בין פסוקים אנליטיים וסינתטיים. תחת זאת קווין טוען כי במדע אין פסוק שאמיתותו מובטחת כפי שאין פסוק שאינו ניתן לריוויזיה, וטענה זו חלה הן רשמי חושים ישירים שיכולים להיפטר כהזיה, הן על משפטים לוגיים שיכולים להיות מוחלפים באחרים והן על כל משפט בניהם. אותם משפטים שלצרכי נוחות נחשבים בעבורנו לאנליטיים הם אלו שמוכיחים עצמם כיותר "עקשניים" מבחינת נכונותנו לערוך בהם תיקון. עמדתו של קווין ניתנת אולי לתיוג כסוג של פיקציונליזם אינסטרומנטלי שבו סוג אחד של הנחות ספקולטיביות עולה בערכו על האחר רק במידת הרציונליות והפרודוקטיביות שלהן. לפיכך, גם מנגנון הרדוקציוניזם הוא למעשה קונבנציה קונטינגנטית שמודרכת בידי ה-"common sense" וכך אין עוד צורך בקריטריון האימות של המשמעות, שכן משפטים בעלי משמעות הם אלו שנחשבים לכאלו במסגרת המוסכמות ברגע נתון. ההשלכה על מושג הנרדפות שמשתמעת מפתרונו של קווין היא שגם היא, כמו יחס האישוש בין פסוקים מדעיים ותצפיות חוץ-לשוניות וכשאר המנגנונים של המדע והידע, הינם קונבנציה שכפופה לשיקולים ברי שינוי של פרגמטיזם ופרודוקטיביות.
כאמור לעיל, קווין מראה כי מושג ברור של נרדפות הינו הכרחי בכדי לבסס את אבחנת המשפטים האנליטיים\סינתטיים. קווין טוען כי אין בנמצא קריטריון משביע רצון להגדרה של אנליטיות ומהלך הדיון שלו מראה כי ניסיונות שונים לעשות כן נתקלים בקשיים מהותיים ורובם אף נקלעים להגדרה מעגלית.
הפתרון הראשון שנבחן הוא זה של קרנפ המציע הגדרה של אנליטיות כנכונה בכל תיאור מצב אפשרי (או "בכל העולמות האפשריים" של לייבניץ שמפורקים לחלקיהם האטומיים שמקבלים ערכי אמת). אך קווין מראה שהגדרה זו מצריכה למעשה התניה בלתי מבוססת של תיאורי המצב האפשריים. כלומר, אם "אין רווק שהוא נשוי" הוא משפט אנליטי אזי בכל תיאור מצב אפשרי אם הטענה "X רווק" היא אמיתית אזי בהכרח "X נשוי" היא שקרית והמשפט מתגלה כאנליטי רק בתיאורי המצב שמקיימים תנאי זה ולא בכל תיאור מצב אפשרי.
קווין ממשיך לסקור פתרונות אפשריים נוספים ומוצא כי כולם נקלעים להגדרה מעגלית. הנהרת מושג הנרדפות על סמך הגדרה ("רווק" נרדף ל"לא נשוי" מתוקף הגדרה) נדחית משום שכל אפשרות להגדרה (זולת המצאה חדשה של מושג) נשענת מראש על מושג קודם של נרדפות. אפשרות נוספת שנדחית היא להגדיר נרדפות במצב בו טענות או מילים ניתנות להחלפה מבלי לשנות את ערך האמת של המשפט. טענתו של קווין כנגד הגדרת ה-salve veritate היא שנרדפות כזו מחייבת יחס וניסוח שנשענים על "בהכרח" שהוא למעשה לשון אחר של "אנליטיות" (דרך להיפטר מ"בהכרח" קיימת בשפה אקסטנציונלית אך בכך אין ישועה לנרדפות שמבוססת על משמעות). האופציה האחרונה שקווין דוחה היא הגדרת נרדפות דרך כללים סמנטיים במסגרת של שפה מלאכותית שיקבעו כ"פוסטולטים" אילו משפטים הם אנליטיים. השאלה הבאה היא מהם "פוסטולטים" ואילו תשובתו של קווין היא כי כל המשפטים המרכיבים את השפה ההיפותטית יכולים לשמש כפוסטולטים ולפיכך אין דרך להבחין בין משפטים אנליטיים וסינתטיים.
הניסיון "להציל" את האנליטיות דרך רדוקציוניזם רק ממיר את שאלת הנרדפות בשאלה כיצד ניתן לתמוך בהנחה שכל טענה ברת משמעות ניתנת להעמדה על מונחי תצפית, או מהו היחס מקנה המשמעות שבין פסוקים לשוניים לעובדות חוץ-לשוניות. בכדי לעשות כן דורש קווין דרך לתרגם הצהרות שיחשבו כברות משמעות לשפה של נתוני-חושים ומוצא כי דרך זו איננה מן האפשר אם אנו מבקשים כי ניסיון מסוים יאשש או יפריך פסוק אחד מסוים. בכדי להדגים את הקושי והכישלון שבניסוח שפת נתוני-חושים בוחן קווין את דרכו ה"מתירנית" יחסית של קרנפ, שאף כי איננה בהכרח הרדוקציוניזם בגרסתו הקיצונית ביותר, עדיין איננה מצליחה לספק את המנגנון הנדרש. קווין למעשה טוען כי כישלונו של קרנפ אינו נובע מהעדר יכולת וכושר המצאה, אלא מבעיה עקרונית שמעיבה על המפעל הפילוסופי הרדוקציוניסטי כולו. קווין מציין כי קרנפ לא הגדיר מה משמעות הדבר כאשר תכונה מסוימת מתקיימת באובייקט מסוים, ומטיל ספק בכך שהגדרה כזו היא בכלל מן האפשר. קווין גם אינו שבע רצון מהרדוקציוניזם בגרסתו המרוככת וטוען כי הקושי בהגדרת הדרך שבה משפט מקבל את ערך האמת שלו על סמך קשר בין מרכיב לשוני ומרכיב עובדתי של נתוני חושים מצביע על כך ששאיפה זו היא, במילותיו שלו, "שטות".
קווין טוען כי דוגמת האנליטיות ודוגמת הרדוקציוניזם הן ביסודן זהות ונשענות זו על זו. נקודת המוצא של קווין היא ששאלת המשמעות של משפטים או מונחים היא למעשה זהה עם שאלת הגדרת הנרדפות, שכן נרדפות היא פשוט זהות במשמעות. במקום שבו נכשלו ניסיונות אחרים מספק קריטריון אימות המשמעות הרדוקציוניסטי את ההגדרה הרצויה של המשמעות כאחת משתי האופציות: משפט שהוא בר אימות\הפרכה אמפיריים או משפט אנליטי שהוא אמיתי תמיד. במובן מסוים ישנה כאן הגדרה הדדית בה קריטריון המשמעות הרדוקציוניסטי מניח את ההבחנה בין משפטים סינתטיים ואנליטיים (ובעיקר את קיומם של משפטים אנליטיים), ואילו ההבחנה בין משפטים סינתטיים ואנליטיים מניחה איזשהו קריטריון של משמעות שיאפשר סינונימיות ושמחה לקבל את זה שמציע הרדוקציוניזם. באופן עקרוני, אם קריטריון המשמעות הרדוקציוניסטי אכן ימצא כתקף, אזי נראה כי האמפיריציזם ניצב על קרקע יציבה. ראשית, דרך זו מציעה את האפשרות לבחון האם שני משפטים הם נרדפים ובכך גם מציעה דרך לקבוע האם שני מונחים הם נרדפים (החלפתם באותו משפט שמניבה משפט נרדף). שנית, במסגרת הזו יהיו משפטים סינתטיים כאלו שמקבלים את ערך האמת שלהם מתוקף הניסיון האמפירי ואילו משפטים אנליטיים יהיו אלו שהם אמיתיים בכל מצב והם נרדפים לאמיתות לוגיות.
למיטב הבנתי ביקורתו של קווין על שתי הדוגמות נפגשת במושגי המשמעות או הנרדפות. אם המדע האמפיריציסטי מורכב ממשפטים אנליטיים ומשפטים סינתטיים, הרי משפטים אנליטיים מקיימים נרדפות פנים-לשונית עם אמיתות לוגיות, ואילו משפטים סינתטיים מקיימים סוג אחר של שוויון-משמעות והוא תרגום חוץ לשוני רדוקציוניסטי של פסוק לכדי שפה תצפיתית. למצער, קווין מוצא כי אין דרך מניחה את הדעת לא להגדרת נרדפות פנים-לשונית ולא לביסוסו של תרגום חוץ-לשוני בין שפה ונתוני חושים. המסקנה המתבקשת, כפי שאני מבין אותה, היא שאין במדע אף משפט שהוא בעל משמעות, לפחות לא כאשר אנו מנסים למצוא משמעות שכזו בעבור המשפט כשלעצמו. שכן לו היה בידנו קריטריון ברור למשמעות אזי הדרך הייתה סלולה להגדרה של נרדפות, הכישלון במשימה האחרונה נובע מהכישלון במשימה הראשונה. הצעת הנגד של קווין מדגישה את מרכזיותו של מושג המשמעות בביקורת שלו שכן בדרך סטרוקטורליסטית משהו הוא דוחה את האמונה (ואולי זוהי הדוגמה בה"א הידיעה של האמפיריציזם) לפיה רכיבים בשפה מסוגלים לקבל את משמעותם במבודד ובצורה עצמאית ומחליף אותה בתובנה כי מרכיבי השפה מקבלים את משמעותם אך ורק בתוך ההקשר של השפה בכללותה על כל מרכיביה.
