שוויון וזכויות קבוצה בישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
הטענה כי אי שוויון ברמה הקבוצתית סותר את היות המדינה דמוקרטית
הטענה היא שאם יש במדינה אחת יותר מקבוצה אחת, הדמוקרטיה מחייבת לא רק בחירות כלליות והכרעת רוב אלא גם יצירת מנגנונים שיאפשרו לקבוצות לקבל זכויות אישיות שוות והכרה שוויונית בזהות הקבוצתית. הדבר מחריף במיוחד בדמוקרטיה שאיננה ניטרלית, ותומכת בקיומו של שימור של רוב יהודי.
הטענה שאומרת כי לא יכולה להיות מדינת לאום אתנית ודמוקרטית מתייחסת לשוויון במה הקבוצתית.
סמוחה – אפיונים שונים של דמוקרטיה ביחסים של רוב ומיעוט
1. דמוקרטיה של עם אדונים – דמוקרטיה שבה המיעוט משתלט על האמצעים הפוליטיים (דרא"פ), ויוצר עבור עצמו דמוקרטיה. זו אינה דמוקרטיה מכיוון שהמנגנון אינו חל כלפי כולם.
2. דמוקרטיה ליברלי אינדיבידואלית – דמוקרטיה שמפריטה את הזהויות שאינן לאומיות. הדמוקרטיה אינה מכירה במעמד המדיני של קבוצות. הדמוקרטיה הזו פשוטה מבחינת השוויון מכיוון שיש בה שוויון אינדיבידואלי, ואין בעיה של שוויון ברמה הקבוצתית כי הקבוצות כביכול אינן קיימות. צרפת וטורקיה מנסות להיות מדינות כאלה. אולם, במדינות אלה יש קבוצות שמרגישות שעצם אי ההכרה במעמד הקבוצה מהווה דיכוי של הקבוצות.
3. דמוקרטיות הסדריות – הדמוקרטיה מעניקה שיקוף מדיני לזהות הקבוצתי. מדובר על שוויון ברמה הקבוצתי, אם כי יכול להיות שהשוויון ברמה הקבוצתי רגיש למספר הקבוצות. הסדרים כאלה קיימים בבלגיה, ובעבר היו קיימים גם בלבנון. מבחינה פורמלית הדמוקרטיה הזו מכירה בקבוצות ומעניקה להם מעמד שווה עד לרמה מסוימת.
4. דמוקרטיה אתנית – דמוקרטיה במובן שלכל אזרח יש אגד של זכויות ליברליות, אבל עיקר הכח הפוליטי-צבאי-כלכלי נתון בידי הקבוצה השלטת. המדינה מהווה כלי שרת בידי הקבוצה הזו, וקיימים מנגנונים המטפלים ביחסים בין הקבוצה השלטת והקבוצות האחרות.
הטענה המתנגדת כי מדינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית טוענת בעצם כי אין דבר כזה דמוקרטיה אתנית. הטוענים כך טוענים כי דמוקרטיה אתנית היא למעשה אתנוקרטיה – שלטון של קבוצה אחת.
סמוחה מתווכח גם עם מי שטוען שדמוקרטיה אתנית עונה להגדרות דמוקרטיה ליברלית, וגם עם אלה הטוענים כי דמוקרטיה אתנית היא למעשה אתנוקרטיה. חשוב לראות כי הויכוח מתנהל בשתי רמות –
- מהם ההסדרים האפשריים או הכרחיים במדינה שיש בה שתי קבוצות עם מצב ססבוך של קונפליקט פנימי? האם מדינות כאלה יכולות להיות דמוקרטיות?
- האם במודלים שציירנו יש איזושהי תשובה לשאלה העקרונית-מושגית? האם ניתוח של האבטיפוס יכול להצביע על התנגשות בלתי נמנעת בין הדמוקרטיה ללאומיות? ניתן לעשות זאת ע"י בחינה של המציאות בישראל.
סמוחה טוען כי מדינת ישראל היא דמוקרטיה אתנית בפועל, שהיסודות הדמוקרטיים בה מתחזקים עם הזמן. כלומר, המגמה היא ליתר דמוקרטיה ולא לאתנוקרטיה.
כזכור יש שלוש אופציות להיות מדינה יהודית – רוב, לאום והלכה. נתרכז במדינת הלאום.
האם מדינת לאום מחייבת שתהיה איזושהי פגיעה ברמת השייכות הקבוצתית? התשובה היא כן. זה מתבטא בשפה, תרבות ציבורית, ימי מנוחה, חגים נרטיב ועוד. כך, נוצר מידה מסוימת של ניכור בין המדינה ובין קבוצה שהדברים האלה זרים לה. זה כמובן מחמיר עם החגים והנרטיב הם לא רק שונים אלא אף מתנגשים עם נרטיב של המיעוט, דוגמת יום העצמאות והנכבה.
אם כן, טענתו של יואב פלד כי היכולת של ערבי להזדהות עם הפרויקט הציוני מוגבלת, נכונה. אולם, טענה זו נכונה גם לגבי ההזדהות החרדית עם הפרויקט הציוני. אם כן, הניכור יכול להתקיים גם בין יהודים. כאן מתעוררת השאלה האם דמוקרטיה מחייבת שלא יהיה ניכור בין המדינה ואזרחיה. האם מה שנדרש הוא באמת שוויון במובן של שייכות שווה, או משהו פחות ערך?
אם שתי הקבוצות פחות או יותר זהות במספר ועוצמתן, החברה תהיה מאורגנת במבנה ליברלי המפריט את הזהויות, או במציאות פוליטית המבטאת את השוויון הזה. אז, עדיין תיתכנה בעיות אולם יש מבנה שמעניק יציבות.
ביחסי רוב מיעוט ייתכנו שני מודלים – מודל ליברלי המתעלם מקיומה של קבוצה, או מודל המשקף את הקבוצתיות. המודל השני יכול להיטיב עם המיעוט מפני שהוא מעניק לו הכרה. מאידך, הוא יכול להכביד על המיעוט בשל ההדגשה של שונותו מקבוצת הרוב והיותו מיעוט. מיעוט יכול לקבל אוטונומיה בצורה של הגדרה עצמית תת מדינתית. האופי של האוטונומיה יסדיר את היחסים. מצד אחד, הוא יכול להפוך את המיעוט למנוכר ומתבדל. מצד שני, אם המיעוט חלש הוא ישאף להשתלב ואז מחיר השילוב עלול להיות הפרטת ההשתייכות הקבוצתית. מבט להיסטוריה של מדינות המנהלות יחסי רוב ומיעוט, יעיד כי היחסים משתנים מזמן לזמן ובהתאם לנסיבות, כך שקשה להכליל בסוגיה. אולם, ברור כי הברירה היא אכזרית, בין אוטונומיה מתבדלת לבין שילוב אפקטיבי הפוגע ביכולת לפתח זהות קבוצתית חזקה.
ייתכן ויש להבדיל בין מצבים בהן המיעוט רוצה להיטמע, ואז או שנותנים לו או שלא, למצבים בהם המיעוט אינו רוצה להיטמע. יהודים בגולה מתפרסים על שתי האופציות הללו. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה היהודים מהווים רוב. כאן, הערבים מהווים מיעוט, שדורשים מצד אחד שילוב מלא, ומצד שני אוטונומיה. העובדה כי יש סכסוך מתמשך מאוד מכבידה על הסוגיה הזו.
האם העובדה כי זה המצב במדינת ישראל, ובהרבה מאוד מדינות לאום אתניות, שוללת את היכולת של מדינה אתנית להיות דמוקרטית?
מדינות לאום יכולות להיות לא דמוקרטיות, באמצעות הגבלות שונות על הזכות לבחור ולהיבחר. אולם, זה אינו מתחייב. מדינת ישראל בחרה בהסדר עקרוני בו המיעוט הערבי נהנה מזכויות אישיות מלאות, ובהסדר המעניק ביטוי לזהות הקבוצתית הערבית. זה נכון כי במדינת הלאום היהודית אין שוויון בין יהודים וערבים. אם שוויון כזה היה אכן נדרש מעצם העקרונות הדמוקרטיים, הטענה של חוסר ההתיישבות היתה נכונה. אולם, הוא אינו נדרש באופן אימננטי.
גם אם נאמר כי זכויות האדם מהוות חלק אימננטי מהדמוקרטיה, כדי לטעון שהיעדר זכויות קבוצתיות מהוות הפרה של הדמוקרטיה, עלינו להראות כי הזכויות הללו מהוות חלק מגרעין זכויות האדם. העובדה כי קיים ניכור בין המיעוט למדינה, איננה מעידה על פגיעה בדמוקרטיה או על פגיעה בזכויות האדם, אלא מעידה אך ורק על אי הנעימות הכרוכה בהשתייכות למיעוט במדינה.
חוסר ההתיישבות מצד השמאל והערבים
הטענה היא כי מדינת ישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, ולכן, או שמדינת ישראל הינה תיאוקרטיה יהודית, או שהאופי של מדינת ישראל כמדינת לאום נושא אלמנטים דתיים כאלה שאינם מאפשרים לה להיות באופן מלא דמוקרטית.
יש חלק בטיעון שהוא ייחודי למאפיינים של הדת היהודית.
אם אנו מדברים על מדינת הלכה, הנשלטת ע"י המשפט העברי המפורש ע"י חכמי דת, אז הטיעון נכון. תיאוקרטיה אינה דמוקרטית, מפני שהיא מתנגדת לנתון הבסיסי של הדמוקרטיה, והוא שלגיטימיות השלטון נובעת מבחירתו של העם (תיאו קרטיה = שלטון הדת, דמוקרטיה = שלטון העם).
השאלה היא האם המידה שבה אנו מעניקים מקום לדת בתוך המדינה הופך אותה למדינה לא דמוקרטית? גביזון – לא.
עלינו לבחון את המובנים שעליהם אנחנו מדברים ואת המידה שבהם הם מתיישבים עם מרכיבים שונים של דמוקרטיה.
