אניטה שפירא/יהדות וישראליות – מבט הסטורי
המאמר של אניטה שפירא עוסק בשלושה נושאים:
- הווצרותה של תפיסה יהודית חילונית ומשמעותה לאורך מאה השנים האחרונות
- זהות לאומית-כנגזרת מקום או נגזרת הסטוריה
- מהי "ישראליות" במציאות ימינו?
כל עוד היהודים היו תחת שלטונה של מדינה לא יהודית, לא עלתה השאלה אם היהדות היא דת או לאום. תהליך הנאורות וההתנתקות מהכנסייה הוביל לשילוב יהודים בחברה גם בלי המרה דתית. נוצרה חברה "ניטרלית" (כך מגדיר יעקב כ"ץ) בה היהודים יכולים להשתלב. המהפיכה הצרפתית תרמה גם כן לשילוב היהודים כאשר ערכי הדת התחלפו בערכי אזרחות ותרבות אחידה.
שאלת הלאום היהודי נדונה לראשונה בפרלמנט הצרפתי שהתנגד לכל קריאת תיגר לאומית. הצרפתים החליט כי ליהודים מגיע הכל כפרטים וכלום כאומה.
אם כן, תהליך החילון והופעת מדינת הלאום העלו את השאלה אם היהדות היא דת או לאום.
שפירא סוקרת כאן את הופעת הלאומיות בעולם ונסוגה מן הרמיזה שהלאום היהודי הופיע בעקבות ההתפתחויות שתוארו. היא מסכימה עם הגדרת הלאומיות של סמית שמצביעה על הווצרות מודרנית של לאומיות בהסתמך על שורשים הסטוריים קיימים. כמו כן היא מציינת את רנאן שאומר כי הלאומיות היא משאל עם יום יומי ונולדה מהרצון החופשי של האנשים הפוך לעם. היהודים לא רצו בכך בתחילת המאה ה-19. הם רצו להשאר צרפתים בני דת משה.
אך התקווה שהיהודים יתמזגו באופן מלא בחברה ויוותרו על היחודיות שלהם אכזבה והובילה לאנטישמיות. בתוך כך עתה הציונות בסוף המאה ה-19.
הרעיון הלאומי היהודי מחזיר במובן מסוים את היהודים אל מציאות אתנית ממנה ביקשו להתנתק בגלות. למרות התנגדות המסורת והאורתודוקסיה למודרנה, ברעיון הציוני היה מקום לכולם. כל אחד פירש אותו בדרכו שלו.
צריך להבין כי יש הבדל משמעותי בין החילון במערב אירופה למזרחה. במערב החילון הוביל להתבוללות היהודים, במזרח אירופה, משום שהם לא קיבלו זכויות, הוא הוביל ליצירת תרבות יהודית חילונית בדלנית.
אחד העם טען כי היהודים הצפינו את זהותם הלאומית בתוך דתם וכך הצליחו לשמור עליה כל השנים. כעת, עם החילון, אליבא דאחד העם, יש למצוא דרך חדשה לשמור על הזהות הלאומית והוא המרכז הרוחני בארץ ישראל. אחד העם לוקח בעצם את היסודות הדתיים היהודיים ונותן להם לבוש חילוני. בכך הוא הצליח למשוך גם את האינטלקטואלים היהודיים כמו מרטין בובר וגם בחורי ישיבות.
לעומתו, ברדיצ'בסקי גרס כי יש להביא לשינוי ערכים כולל. ברדיצ'בסקי תקף את אחד העם על כך שהוא בורר את היהדות הנוחה לו וידבר על שינוי ראדיקלי בו תווצר יהדות כוחנית בישראל. הוא שאב הגותו משיריו של טשרניחובסקי. בעוד שאחד העם רצה לנתק עצמו מהתרבות האירופאית ברדיצ'בסקי רצה לפתוח שערי היהדות אליה. ממשיכו הוא ברנר שטען כי היהודים יכולים וצריכים ליצור לעצמם את היהדות שמתאימה להם. לפי ברנר אין תכונות "יהודיות", יש את מה שהיהודים רוצים שיהיה עכשיו וזהו. אם כן, בעוד שאחד העם ביקש לזקק מהיהדות את הערכים הנכונים, ברדיצ'בסקי ביקש להפוך היהדות על פיה וברנר התייחס אך ורק ליהודים בשר ודם ולא ל"יהדות".
בלאומיות, לדת יש תפקיד מיוחד משום שהלאומיות מאז תקופת הרומנטיקה רוצה מצד אחד להסתמך על יסודות הסטוריים, מצד שני היא רוצה לבוא במקום סמלי זהות שקדמו לה. הלאומיות והדת באירופה שזורות זה בזו ולא ניתן להפרידן. התרבות החילונית יונקת מן הדת יסודות לאומיים. הדבר נכון בפרט אצל היהודים. בעבר לא היה דבר כזה תרבות יהודית חילונית. לפיכך, הציונות שאבה סמליה מן הדת, אך בו בזמן קראה עליה תיגר. לימים אנחנו רואים כי התנועה הציונית העבירה חילון את כל הסמלים היהודיים כמו החגים, השמות התנכיים וכו'.
בניין הארץ
השאלות "מיהו יהודי" ו"מהי יהדות חילונית" לא עלו לדיון בבניין הציונות. שאלת המיהו יהודי לא הייתה חשובה לפני המדינה וחוק השבות. הגדרתו של ברנר שיהודי הוא מי שרואה עצמו ככזה תפסה בעיני כל. תפקידה של הרבנות בבניית הישוב בארץ היה שולי בהחלט. גם הדתיים לא רצו להביא למשבר, החברה הייתה פצועה ונושא הדת לא היווה מקור לקונפליקטים.
נושא ה"תרבות היהודית" הוא נושא שלא נידון מאז פולמוס הקולטורה בקונגרס הציוני. המושג הוא חילוני בהגדרתו. האם התרבות קשורה למסורת היהודית, כפי שטוען אחד העם, או האם היא ברנרית-כל מה שהיהודים יוצרים. אם אחד העם צודק-מי אחראי לקבוע מהי המסורת היהודית?במשל יותר מ-50 שנה, התשובה לשאלה זו הייתה תנועת העבודה.
צריך להבין שאבות תנועת העבודה התחנכו בחינוך מסורתי ולא על תרבות אירופאית ובכל זאת הם בחרו ליצור תרבות עבודה אוניברסליסטית עם מאפיינים יהודיים. אם כן, אנשי העבודה ניסו להוציא את אלוהים מהמשוואה ולעשות תרבות יהודית חדשה, כפי שברדיצ'בסקי היה רוצה, אך הם עשו זאת תוך זהות יהודית מלאה והכרה במסורת היהודית. הם האמינו בכך, שהם היהודים המובהקים מכולם.
עם הזמן ובעיקר עם הופעת הדור השני בארץ, היה ברור כי ישנו רצו ליצור תרבות תלוית מקום ולאו דווקא תלוית זמן-ניתן לראות זאת עם הכנענים. הם ביקשו ליצור זהות אזרחית במנותק מן העבר היהודי. הם רצו להתנתק מן הרצף ההסטורי ומן התרבות היהודית הגלותית. בתרבות זו היו שייכים גם הערבים, אך הייתה זו תרבות עברית מה שמביא להאשמות אימפריאליסטיות כלפי הכנענים.
השאלה של זהות הסטורית מול זהות של מקום הפכה למרכזית בבניין הארץ. עם זאת, התנועה הכנענית הוקעה והפכה לשולית. האידאולוגיה של הכנענים הייתה הבסיס הרעיוני לעקרונות מדינת כל תושביה. היא באה כנגד הזהות הישראלית עם יהודי כל העולם.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה אנחנו רואים הגמוניה של התרבות החילונית. הציונות הדתית הייתה שולית להפליא. תנועת העבודה הייתה המשפיעה העיקרית גם על החינוך הדתי-על תנועת בני עקיבא למשל. ניתן לראות זאת אצל אנשים כמו חנן פורת וזבולון המר למשל.
במלחמת ששת הימים חלה תפנית. הנצחון העלה מחדש סמלים דתיים כמו ירושלים וחברון. הדתיים חוו בכך התעוררות משיחית. התהליכים של ההתעמצמות הדתית התפרצו לאחר כשלון מלחמת יום הכיפורים שהיה רשום על תנועת העבודה. לראשונה עלתה האפשרות של חילופי שלטון. הסוציאליזם ירד בכל העולם. הופיעו זרמים דתיים אל מול ירידת כח השמאל. זרמים כמו גוש אמונים שעשה את החיבור בין ארץ ישראל לתורת ישראל. הייתה זו שעה של תקיפת הציונות החילונית על כך שהפכה ריקה מתוכן בעוד שהציונות הדתית מלאה בערכים יהודיים מסורתיים. מעניין הוא שגם אנשי מדינת כל אזרחיה וגם אנשי הציונות הדתית שמים את הטריטוריה כמרכיב המרכזי בלאומיותם.
הישראליות כיום
כיום הישראליות עוד לא הבהירה את עצמה. הזהות הישנה נמצאת במגננה משום הפיצול בקרב נאמניה בשאלת ארץ ישראל, כשלון תהלךי האינטגרציה של יוצאי ארצות האיסלאם, כשלון האינטגרציה של יוצאי חבר העמים והדה-סוציאליזציה של הכלכלה שמנוגדת לרעיונות האבות המייסדים. החברה הישראלית עוברת סקטוריאליזצי שמובילה לתחרות בין קבוצות אתניות על השדה הפוליטי-תרבותי.
אניטה שפירא סבורה שעם השנים תתחזק הזהות תלוית המקום ולא הזמן אך תמיד תשאר סינתזה בין המרכיבים. היא טוענת כי הבעיה המרכזית היא היעדר המשמעות ללא דת וללא סוציאליזם. חיפוש משמעות לישראליות היא הבעיה המשמעותית והקשה מכולן.
