"אילו מילים יכלו להרוג – כשלון השיח הציבורי פוליטי בישראל"/מולי פלג.עמ' 51 – 68.,
חלק א (חלק ב)
פרק 3: הניתוח התרבותי של הפוליטיקה
ניתוחם והבנתם של תהליכים ותופעות פוליטיות באמצעות הממד התרבותי איננו נפוץ ואיננו מקובל בקרב חוקרי מדעי המדינה. הסתייגות זו נובעת מחשש שמחקר מדעי דינאמי, המבוסס על ממצאים ונתונים אמפירים, ייפגם מהסברים הנשענים על תחושות או רשמים שאינם מוכחים ומבוססים דיים. כמו כן, מחקרים המציבים את המושג תרבות במרכזם עלולים להיקלע לבעיות מתודולוגיות סבוכות של הגדרות ורמות ניתוח:
- מהי תרבות? 'מערכת סמלים והשקפות עולם' [מינוח אנתרופולוגי] או שמא: 'מוקד הזדהות ומונעות פוליטית' [ההגדרה העקומה של מדעי המדינה].
- שאלת יחידת הניתוח: מי נכלל בתרבות מסוימת ועד היכן היא מגעת. ניתן לדבר על תרבות המזרח מול תרבות המערב, ת"א מול ירושלים, תרבות עירונית מול תרבות כפרית וכו'. מדובר ביחידות שעלולות להיות מכלילות מידי מחד וצרות מידי מאידך.
- תפעול המושג 'תרבות' במחקר והכללתו על מספר גדול של אנשים הוא בעייתי גם כן. בכל קבוצה קיימים אינדיבידואלים שעונים רק על חלק מההגדרות התרבותיות של הקבוצה. לא כל מצביע ש"ס הוא דתי ספרדי מהפריפריה, ולא כל המתנחלים בישראל נגד החזרת שטחים תמורת שלום [יש גם כאלה שתומכים בטרנספר אלים].
הניתוח התרבותי של הפוליטיקה הינו פוסט מודרני ברוחו כיוון שהוא מדגיש את ההקשר והסביבה המדויקים והאופייניים ליחידות הנחקרות. זאת בניגוד למחקרים בהיביורליים וכמותיים [נפוצים יותר בתחום מדעי המדינה], שמדגישים את האחידות הנוקשה של האמפיריקה הסטטיסטית, שמתעלמת במכוון מדקויות המקרה הספציפי, ודוחה היבטים סובייקטיבים במחקר – כאויבי הידע המכומת.
המחקר התרבותי מציע את הבנת ופירוש השחקנים עצמם, את מעורבותם והתנהגותם הפוליטית. מכאן שלהשקפת עולמם של מושאי המחקר [בנוסף לאופני התנהגותם והאינטרסים שלהם], חלק חשוב במערך המחקר התרבותי של הפוליטיקה.
הפוליטיקה מיוצגת במאמר זה ע"י שלושה מאפיינים מרכזיים: קהילה, סמכות ומחלוקת. שלושת המשתנים הללו מסבירים את המשתנה פוליטיקה שהוא המשתנה התלוי אותו מסבירים המשתנים התרבותיים.
אחד המושגים החמקמקים ורבי הפנים בהם התלבטו חוקרי מדעי החברה הוא מושג התרבות. מרבית ההגדרות המודרניות שואבות את השראתן מהנחת העבודה של האנתרופולוג קליפורד גירץ כי תרבות היא תבנית משמעויות המועברת היסטורית מדור לדור והמורכבת מסמלים, ריטואלים ואינטראקציות המגבשים את התייחסותם של קבוצת אנשים אל סביבתם. התרבות כ'משקפיים' כהשקפת עולם, כסט של אמונות והנחות לגבי המציאות החברתית – שמחזיקות בהן קבוצות שלמות. תפיסות והשקפות אלה יכלו להסביר ולבאר מדוע פועלות קבוצות אלה פי שהן פועלות.
בהבנה המשופרת של המושג תרבות ניתן לנתח טוב יותר מדוע מבנה חברתי מסוים ערוך כפי שהוא, מדוע ארגונים ומוסדות פוליטיים בחברה מסוימת הוקמו בדרך כזאת ולא אחרת, ומדוע קבוצה מתכוננת לקרב בדרך מיוחדת. כל אלה אינן התרבות אלא התופעות הנובעות מהתרבות. כך הופכת התנהגות לפועל יוצא של התרבות, ולא לגורם המסביר שלה. באותו אופן, התנהגות פוליטית נובעת מ-, וגם מוסברת על ידי, השקפת עולם, האמונות והתפיסות הפסיכולוגיות-קוגניטיביות של השחקנים הפועלים.
תחום הגדרתי נוסף לגבי תרבות הוא נושא הזהות הגלום בה. תרבות משמשת ככור היתוך, כמוקד הזדהות, כקורת גג המכנסת בקרבה קבוצת אנשים. קבוצה זו מבדילה את עצמה מסביבתה בעזרת תילי תילים של מאפיינים המייחדים אותה לעומת קבוצות אחרות המכונסות אף הן תחת סמלי הזהות שלהן [השקפות עולם, הבנות והסכמים, ריטואלים וגינוני התנהגות משותפים המועברים מסורתית מדור לדור]. על מנת להאדיר ולבצר את הזהות התרבותית הפרטיקולארית, מחדדת כל מורשת את הייחוד הקולקטיבי שלה על פני אחרים ['אנחנו מול הם', עם סגולה/עם נבחר מול הגויים וכו'].
ההיבט הזהותי של התרבות חשוב להבנת התגייסות והתאגדות של אנשים לאקטיביזם פוליטי ולפעולות מחאה קולקטיביות. לכן, ההגדרה האנתרופולוגית של תרבות ['העברת תבניות ותובנות הבנה מדור לדור'] אינה מספיקה על מנת להבין את הגורמים לפעולה פוליטית. נחוצה גם התרבות כמסגרת תרבותית מאחדת כדי להבין כיצד אנשים מוכנים להקריב את עצמם או את זהותם הייחודית למען הכלל.
השילוב בין שני המימדים של הגדרת התרבות מספק הסברים לסיבות להתנהגות הפוליטית [השקפות עולם וסימבולים מחשבתיים בירושה], וגם למוטיבציות ולנחישות ההתנהגות הפוליטית [מסגרת התנהגות וסולידריות].
לפניכם הגישות המחקריות המרכזיות בקישור תרבות לפוליטיקה. המשותף לכולן הוא הדגש הרציני שהן מעניקות למשתנים התרבותיים בחקר הפוליטיקה, אך כל אחת התעמקה בהיבט מסוים על חשבון הזנחת אחרים:
גישת התרבות האזרחית
המסורת המחקרית שנפתחה עם הספר המפורסם של אלמונד ו-וורבה (1963). מדובר במחקר רב היקף בו מסבירים המחברים דפוסי השתתפות פוליטיים בארצות דמוקרטיות שונות בעזרת משתני תרבות פוליטית כגון יחס לסמכות, אמון בארגונים ומוסדות פורמאליים, אמונה ביכולתו של האדם להשפיע ובזכותו לשנות את מצבו, והרגל במסורת של אלימות וחוץ פרלמנטריזם. ניתוח הנתונים בספר מתבסס על תגובות והתייחסויות של פרטים כלפי הפוליטיקה והשלכותיה. כלומר: ביצעו סקר רחב היקף בכל מדינה אודות היחס של האזרחים בהן לאלמנטים שונים של תרבות פוליטית. זו גם החולשה של הגישה: יש בה הסקה ישירה מנתוני סקרים ברמת היחיד אל דפוסי התנהגות פוליטיים ברמת המחקר החברתית או המדינית. בהבנה כזו של מושג תרבות, קשה להבין את תפקיד המפלגות, או כל מבנה פוליטי אחר – לקידום או זירוז ההשתתפות הפוליטית. אם התנהגות פוליטית מוכתבת ע"י התייחסויות והשקפות תרבותיות של אנשים על העולם הפוליטי, הרי שלגופים הארגוניים של הפוליטיקה תפקיד משני בעיצוב תפישת עולם השתתפותית ובעידוד יציאה לפעילות [זו גישה שמזניחה לחלוטין את ההשפעות מוסדיות של צורת המבנה הפוליטי]. גלגולה המודרני של גישה זו הוא במחקרו של החוקר רונלד אינגלהארט שבאמצעות משתני תרבות פוליטית ונתוני סקר בין ארציים הדגים את השתנות אתוס ההשתתפות הפוליטית בארצות המתפתחות מתפישת עולם חומרית קיומית למה שהוא מכנה: "העידן הפוסט מטריאליסטי".
גישת הריטואלים והסמלים
התזה המרכזית של הגישה: הפוליטיקה הינה זירת התנצחות בין סמלים, מרוץ בין סגנונות קוגניטיביים ורטוריים שונים על חלוקת משאבים, עוצמה וסטאטוס. הגורם שמשתמש בסמלים וריטואלים באופן היעיל ביותר רותם לצידו יותר משאבים ועוצמה והופך את הפוליטיקה לכלי שרת למיצוי שאיפותיו.
העניין הוא כזה: התרבות הקמאית [הראשונית/שבטית] של כל עם בדמות: ריטואלים וסמלים, מיתוסים תרבותיים, דת ומסורת – היא גורם נתון. הסמלים והמסורות הללו, הם אלו, שבסופו של דבר יכריעו אילו תהליכים פוליטיים הם יותר כדאיים, אילו מוסדות פוליטיים יותר יציבים והאם השתתפות פוליטית משפרת או גורעת מהמצב הנוכחי. המסגרת התרבותית היא זו שמספקת משמעות ונפח לסמלים ולשימוש בהם, ובעצם, לפוליטיקה כולה. בנוסף, ניתוח תרבותי של דעות פוליטיות ונקיטת עמדה בנושאים שונים יבליט כיצד משפיעות הכללות, סטיגמות ונורמות תרבותיות משותפות על ההשקפות הפוליטיות של המחזיקים בהן.
גישה כזו מחייבת לחקור כיצד משפיעים סימבולים וריטואלים על התגבשות הדעות וההתארגנות הפוליטיים. עיון מדוקדק יותר בריטואלים ויצירת סמלים עשוי להעלות את ההשערה שאלה אינם רק השתקפויות של רצונות ומאווים פוליטיים אלא במקרים רבים הפולחנים התרבותיים יוצרים ובונים עמדות והצהרות פוליטיות. בחברות מסוימות הסמלים והפולחנים הפוליטיים משמשים תחליף ופירוש למציאות ומספקים רעיונות לא רק לגבי מה צריכה להיות המערכת הפוליטית, אלא למה היא ראויה להיות. כלומר: הסימבוליקה יוצרת נורמות וערכים. ולכן: לסמלים ופולחנים עוצמה סמכותית והשפעתית: הם מתווים את המסגרת אליה יש לשאוף, את המערכת ראויה לפיה ראוי לנהוג. מי ששולט בסמלים ובמטאפורות מכתיב גם דרכי התנהגות ובכך יוצר דפוסי שליטה וציות.
סיכום: מדובר בפרדיגמה לא ברורה כמו ששמתם לב. אני מסביר אותה לעצמי כשאני חושב על הנאצים. הם צמחו בקרב עם שהתרבות שלו רוויה בסמלים מוריבידים [אגדות האחים גרים, סיפורי ילדים שתמיד מסתיימים במוות כמו מקס ומוריץ], ומתבססת על מיתולוגיה נורדית אלימה ויצרית [שירת הניבלונגים, סיפורי האלים של העמים הגרמאנים והסקנדינבים]. הם הבליטו את היסודות המיתים והאפלים הללו, תוך הבנייתם אל תוך מערכת מחשבתית ופילוסופית שלמה של תורת גזע ופילוסופיה פאשיסטית שמושפעת אף היא ומתיישבת עם אותם שורשים אלימים. כלומר: הם לקחו את היסודות ה'פראיים' של השבטיות הגרמנית העממית, האדירו אותם בסמלים ובנו בעזרתם זהות מדומיינת על בסיס שיוך לגזע אדונים מובחר. השימוש שלהם באומנות [סמלים, פנייה אל הבלתי רציונלי והבלתי מושג] היה גם הדרך שלהם להתחמק מהלקונות המחשבתיות של הפילוסופיה הפאשיסטית שלא היתה מובנית ומשכנעת כמו המרקסיזם.
גישת התהליך הפוליטי
בגדול: איך התרבות במדינה משפיעה על האזרחים מבחינת התגייסותם לתהליכי מוביליזציה ומחאה חברתיים. לדוג': למה איכרים ויאטנמים מדוכאים לא מתמרדים נגד בעלי הקרקעות שלהם שמתעמרים בהם. הסבר אחד יגיד שחישוב רציונלי הביא אותם למסקנה שחבל על הזמן שלהם – אין להם סיכוי למרוד ולהצליח. הסבר שני [חוקר בשם סקוט] תולה את הסיבה לאי ההתמרדות שלהם בגלל תפישות מסורתיות של פאסיביות ורגיעה והישענות על המורשת הקונפוציוסיאנית ששמה דגש על סדר חברתי. סקוט מחבר בין פעילות [או אי פעילות] פוליטית הנגרמת ע"י גורמים תרבותיים. על רקע זה צריך לציין מחקרים [של האנתרופולוג אבנר כהן] שתרבות מהווה מפלט רחב ונוח להתאגדות חברים אשר נתיבים פוליטיים פורמליים לא סיפקו את מבוקשם או לא ניתנו להם [ככה נוצרה החסידות. כשליהודים באירופה אין סנטימטר של מרווח תזוזה פוליטי – הם ממציאים תורה פנימית שלמה ומתאגדים בחצרות סביב אדמורים].
גישת המנטליות והאישיות
החינוך והסוציאליזציה. כל תרבות מכתיבה אילו יעדים רוחניים ונורמות התנהגות ומוסר היא מעוניינת לקדם [מובן שזה קשור לעולם הערכים והסמלים התרבותיים]. חינוך וסוציאליזציה הם דרכי מימוש. דרכים שמעצבות קווי אישיות אצל בודדים ומאפייני מנטליות אצל עמים ואומות. בדרך זו אפשר להסביר את האופי המיליטנטי הגרמני או האינדיבידואליזם והחומריות בארה"ב. המעבר מרמת מיקרו וקונטקסט של מקום וזמן והסקה מהם לרמת המאקרו של עמים, אומות וגזעים שלמים היא בעייתית כמובן. התרכזות בקהילות קטנות יותר ובעיתוי ספציפי ונסיבות קונקרטיות – המסקנות עלולות להיות בעלות משקל.
מכיוון שבטבורה של הפוליטיקה ניצבים קונפליקט ומחלוקת [אחרת לא היינו צריכים אותה] אנחנו משתמשים בתרבות כמשתנה מסביר ומספק הארות לגבי המינון המימדים והקצב של הסכסוך. איזה תרבות תסייע ביד קונפליקט להסלים ואיזה תרבות תעכבו.
