רונלד אינגלהארט, "מפוליטיקה על רקע מעמדי לפוליטיקה על רקע ערכי":
בטווח הארוך, בחברות מתועשות מתקדמות ישנה נטייה ליותר דגש על רצונות פוסט-מטריאלים מאשר פעם ופחות דגש על רצונות מטריאלים-כלכליים. מחקרים מראים שהכלכלה היא גורם חשוב הרבה פחות מאשר בעבר לקונפליקט פוליטי.
זה אולי נראה כדבר ברור, אבל זה לא כך. עד לפני כ-25 שנה היו שחשבו שבשל השגשוג הכלכלי הגיע עידן ה"פוליטיקה של קונצנזוס בעידן של שפע". הם טעו. כמו קרל מרקס, אותם אנשים פשוט לא הצליחו לצפות התפתחויות חדשות – השסעים הכלכלים נחלשו עם הפיתוח הכלכלי והם פינו את הדרך לסוגים אחרים של קונפליקט.
כאן אינגלהארט מביא מחקר אודות הקיטוב ימין-שמאל הכלכלי של אזרחי אחת-עשרה מדינות שונות באירופה.[1] ה"תמונה" שעולה מהנתונים היא תמונה שאינה מתאימה לסטריאוטיפים הרגילים: בדנמרק, מדינה סוציאליסטית עם מיסוי כבד יחסית כאשר יותר מחצי מהתל"ג [ה-GNP] שלה הולך לסקטור הציבורי, היינו מצפים שהדעות יהיו שמאליות יותר במפה הפוליטית-כלכלית, ואילו באירלנד, מדינה כפרית ברובה עם סקטור ציבורי צנוע, היינו מצפים שהדעות יהיו ברובן ימניות במפה הפוליטית. האמת היא שכך זה היה בעבר, אבל זה לא כך כיום – דווקא בגלל שבדנמרק יש מיסוי רב כ"כ וישנו בטחון סוציאלי כה רב, התושבים לא רוצים יותר התערבות.
במקום התפיסה ה"ישנה" הזאת, אינגלהארט מראה שתמיכה במדיניות הכלכלית של השמאל נוטת להשתקף ברמת הפיתוח הכלכלי של המדינה. בצורה כמעט חד משמעית [צרפת כסוג של חריג..], כמה שהמדינה ענייה יותר (יוון, אירלנד), הדעות יהיו בה "שמאליות" יותר, וכמה שהמדינה תהיה עשירה יותר (דנמרק, גרמניה המע'), הדעות בה יהיו "ימניות" יותר. אינגלהארט מראה קשר ישיר בין רמת הפיתוח הכלכלי לבין התמיכה במדיניות הכלכלית של השמאל. בניגוד למדינה כמו יוון שצריכה יותר התערבות ממשלתית בשביל לטפל בבעיות הכלכליות שלה, בדנמרק אין כיום יותר מדי אינטרס להמשיך במדיניות כלכלית "שמאלית".
כך, המדיניות הכלכלית של השמאל, מדיניות ששלטה בחלק נכבד מהמאה ה-20, מאבדת מכוחה. התערבות ממשלתית הייתה נחוצה בשנות ה-30 שהיו בהן בעיות רבות, הייתה נחוצה בעליית מדינת הרווחה שלאחר מלה"ע ה-2 ועדין חשובה במקומות מסוימים, אבל יש מדינות בהן היא כבר לא יעילה והחשיבות הרבה של כוחות השוק במדינות הללו משקפת את המציאות הזו.
אינגלהארט לא אומר שמדינת הרווחה נכשלה, להיפך – במדינה כמו דנמרק היא פתרה בעיות רבות, אבל היא הגיעה לנקודה שבה היא מצליחה ולכן נוצרות עדיפויות לעניינים אחרים. זה לא אומר שנושאים כלכליים הפכו ללא-חשובים, אבל מחקרים מראים נתונים מפתיעים למדי: הבוחרים במדינות מתועשות מתקדמות מצביעים בנושאים כלכליים לא לפי רצון ה"כיס" שלהם [מה שטוב "בשבילנו"] אלא מצביעים לטובת אחרים [מה שטוב בשביל "אחרים"].
כך, נושאים כלכליים עדיין חשובים, אבל זה כבר יותר עניין של עזרה לאחרים [סוציוטרופיה] וזה כבר לא המאבק המעמדי שעומד בבסיס הקיטוב הפוליטי במדינות המתועשות-מתקדמות.
שינוי פוליטי ברמת הפרט: כאן אינגלהארט בודק השערות בנוגע לשינוי חברתי, השערות אשר יראו שוני ומעבר מערכים מטריאליים לערכים פוסט-מטריאליים:
ברמת הפרט, ישנו שוני רב יחסית בין ההעדפות והערכים הבסיסים של צעירים ומבוגרים, אבל ברמת החברה, השינוי הוא הדרגתי הרבה יותר, ורואים אותו רק כאשר דור מחליף דור אחר [לוקח הרבה יותר זמן..]. כמו-כן, בגלל שהשינוי הזה כולל מטרות בסיסיות של האנשים, השינוי משפיע על הקונפליקט הפוליטי, על התנועות הפוליטיות ועל המפלגות שאנשים תומכים בהן. בנוסף, זה מראה שיש ירידה בהצבעה על רקע מעמד חברתי ויותר קיטוב ע"ב ערכים שלא קשורים לכלכלה. אינגלהארט כותב שסקרים רבים מראים הבדלים גדולים בין המטרות של צעירים ושל מבוגרים. בנוסף, אין נטייה לאנשים להפוך ליותר מטריאליסטים כשהם מתבגרים [כי יכולנו לחשוב אחרת..] והם נשארים פוסט-מטריאליסטים כפי שהיו לפני 15 שנה [בניגוד למה שאולי יכולנו לחשוב – שהם יחזרו להיות מטריאליסטים..]
מקיטוב פוליטי על רקע מעמדי לקיטוב פוליטי על רקע ערכי [דומה לכותרת המאמר]: אינגלהארט מביא, בקצרה, את משנתו של קרל מרקס ש"מאבק המעמדות הוא הבסיס לחיים הפוליטים בחברות מתועשות" ושהקיטוב בין ימין ושמאל הוא סביב השליטה/בעלות על אמצעי הייצור. אינגלהארט אומר שאומנם הייתה למשנה הזו של מרקס השפעה פוליטית רבה, אבל כיום נראה שהניתוח שלו אינו מדויק, והוא מסביר למה:
הראיה הפוסט-מטריאלית צצה על רקע של בטחון . ככזו, היא רווחת יותר אצל קבוצות גיל שנולדו לאחר מלה"ע ה-2 ורווחת בעיקר בשכבות העשירות.[2] השכבות הללו, אשר באופן מסורתי תמכו במפלגות הימין, נוטות לשנות את תמיכת לכיוון השמאל. ובצורה הפוכה, כאשר ערכים פוסט-מטריאליים הופכים למרכזיים יותר, המעמדות הפועלים, כרה-אקציה לכך, נוטים לתמוך דווקא בימין המסורתי המטריאלי שתומך בצמיחה כלכלית ובטחון כלכלי .
כך, התפיסה ה"מסורתית" שמעמדות הביניים תומכים בימין ומעמדות הפועלים בשמאל הייתה תיאור מדויק לפני דור אחד, אבל הנטייה הזו הולכת ונחלשת. [כאן אינגלהארט מביא טבלה שמראה על ירידה ברמת ההצבעה החברתית-מעמדית – הנטייה ה"מסורתית" הנ"ל: מעמדות הביניים מצביעים הרבה פחות מבעבר לימין ומעמדות הפועלים הרבה פחות מבעבר לשמאל].
המסקנות שלו: הנטייה המסורתית נשחקת בגלל ש: א) ישנה תמיכה חדשה לשמאל ממעמדות הביניים הפוסט-מטריאליסטיים. ב) מעמדות הפועלים תומכים יותר בימין מתוך רצון להגן על ערכים מסורתיים. מה שפעם היה תיאור מדויק של המציאות, איננו מדויק כיום – הצבעה
"מעמדית" ברוב הדמוקרטיות היא פחות מחצי ממה שהיא הייתה לפני דור אחד.
כאן אינגלהארט מביא טבלה אחרת שמראה שישנה מגמה של יותר קיטוב פוליטי על רקע מטריאלי / פוסט-מטריאלי. הוא מראה שפחות ופחות אנשים שמחזיקים בערכים פוסט-מטריאלים מצביעים, לאורך השנים, לימין הפוליטי-כלכלי ויותר לשמאל הפוליטי-כלכלי.
אבל לאיזה "שמאל" הם מצביעים? השמאל הוא הרי מחולק בימינו [סוציאל-דמוקרטים, מפלגות קומוניסטיות וכו']. מי ש"מרוויחים" מכך – מהערכים הפוסט–מטריאליים הללו – הן מפלגות ה"פוליטיקה החדשה" [New Politics] ובעיקר מפלגות "הסביבה", האקולוגיות, אשר היו כמעט לא רלוונטיות באמצע שנות ה-70 והפכו למרכיב מרכזי במפלגות ה"פוליטיקה החדשה".[3] בכל מקרה, העניין החשוב שאינגלהארט רוצה להראות הוא שמשנות ה-70 ישנה נטייה גוברת להצבעת בוחרים שהינה מקוטבת על רקע שסע מטריאלי/פוסט-מטריאלי.
אינגלהארט מוסיף קטע על כך שיש התרופפות ב"קשר" בין מצביעים פוסט-מטריאלים לבין מפלגות קומוניסטיות – בעבר היה קשר רב יותר, אבל החל משנות ה-80 ישנה ירידה בהצבעה למפלגות קומוניסטיות בכל אירופה המערבית [מדובר על תקופה שהייתה עדיין מלחמה קרה, כן..], וירידה במשיכה של המפלגות הקומוניסטיות בעיני הפוסט-מטריאליסטים.
בנוסף, אינגלהארט מביא עוד טבלה בה הוא מראה שצעירים פחות ופחות נמשכים לקומוניזם, בניגוד לעבר [ובניגוד לאקסיומה שאינגלהארט מזכיר ש"אם אדם אינו קומוניסט כשהוא בן 25, אין לו לב, ואם הוא עדיין קומוניסט כשהוא בן 45, אין לו ראש" – Head] והם מצביעים למפלגות הללו פחות מבעבר. כך, צעירים ופוסט-מטריאליסטים מצביעים פחות למפלגות קומינסטיות.
בטבלה אחרת הוא מראה התפלגות של הצבעה למפלגות לפי קבוצות גיל. ההבדל המרכזי בין קבוצות הגיל המבוגרות לצעירות היא ההצבעה של הצעירים למפלגות ה"פוליטיקה החדשה", כאשר בנוסף, הצעירים מצביעים פחות לימין ולמרכז מאשר המבוגרים-יותר.
עם זאת, גם הצעירים וגם המבוגרים לא מצביעים אוטומטית למפלגות המתיימרות לייצג את השמאל. הם בחלקם מושפעים מנאמנות מהעבר למפלגות מסוימות, אבל כשהם נוטשים את הנאמנויות הללו, הם יעשו זאת במטרה לתמוך במפלגה שמשרתת את המטרות שלהם, כאשר אלו הן אינן בהכרח מפלגות השמאל ה"ישנות" [הסוציאל-דמוקרטים..]. צעירים נוטים פחות להצביע למפלגות השמאל הישנות לעומת המבוגרים. הם לא בהכרח יצביעו לימין, אבל זו אופציה פתוחה עבורם אם זה ישרת את מטרותיהם. השמאל יכול "לזכות" באותם צעירים אם יפתח תוכנית שתמשוך את אותם פוסט-מטריאליים, בנוסף למצביעי השמאל הותיקים.
[זהו סוף המאמר. חשוב לזכור את ההקשר של המאמר לשיעור: מדובר על גישת הפונקציונאליזם הערכי, לפיה המערכת הפוליטית ממלאת פונקציות מסוימות (דומה לגישת הפונקציונאליזם של ברוך זיסר..) כאשר לכך נוספות מפלגות חדשות שמקדמות ערכים חדשים וישנו שינוי ערכי בפונקציות שממלאת המערכת הפוליטית בחלק נכבד מהמדינות המתועשות. שימו לב שבשיעור גייל גם הזכירה את "פרדימת הצרכים של מסלאו" ושאינגלהארט "משתמש" בה – שכאשר יש לך כבר את השלבים הנמוכים יותר ב"פרדימת הצרכים" כמו צרכי בסיס, משפחה / חברה ובטחון כלכלי, אתה מחפש את השלב הבא – "ערכי" קהילה, מימוש עצמי, תרבות וכו'.
כך, הפולי' הפוסט-מטריאלית מתעסקת בקצה "פרמידת הצרכים" או במילים אחרות: אין כבר על מה להתלונן בנושאים ה"רגילים" (ומכיוון שאי-אפשר בלי להתלונן), אז עברנו להתלונן על דברים אחרים..].
[1] שואלים את האזרחים 3 שאלות: "האם צריך להשקיע יותר בשביל להקטין את האי-שיויון הכלכלי?", האם הממשלה צריכה לקחת חלק גדול יותא בניהול הכלכלה?" ו"האם צריך להרחיב את הבעלות הציבורית על התעשייה" [-הלאמה..]).
[2] אינגלהארט מעיר שבצורה פרדוקסלית למדי, הפוסט-מטריאליסטים נוטים להעדיף מטרות כמו איכות החיים והקהילה, אך נמצאים בחברות אשר בצורה מסורתית מדגישים בהן את עשיית הרווח/כסף, אפילו על חשבון ערכי הקהילה ואיכות החיים.
[3] אינגלהארט מעיר שהמפלגות ה"סביבתיות" לא פיתחו עדיין נאמנות של הבוחר או מערכת מפלגתית מאורגנת. כך, יכול להיות שהן יפתחו נאמנות כזו, אבל אם לא, כנראה שהבוחרים שלהם "יישאבו" ע"י מפלגות גדולות יותר שישנו את העמדה האידיאולוגית שלהן בשביל יותר מצביעים/קולות.
