ישראל בשנות ה-60
- האתוס של שנות ה-50 היה: חלוציות. בן גוריון: לרדת לנגב!.
- מתחילים לראות שינויים בהתנהלות תרבותית/תקשורתית/חברתית.
- הדור של שנות ה-60: דור האספרסו. הדור של ת"א ולא של הנגב. דור שמחויב אחרת.
- · המתח האידיאולוגי של הקמת המדינה הלך והיטשטש.
- מצב כלכלי לא טוב: אמנם לא הצנע של שנות ה-50, אך המצב הכלכלי מתון.
- תקופה שתופסת את עצמה עם קרתנות תרבותית מאוד גדולה.
- ה"סיקסטיז" (תרבות ילדי הפרחים) לא חלחלה לארץ. מנכ"ל משרד החינוך, יעקב שריד, סרב להביא את הביטלס לארץ.
- · התפוגגות דמות ה"אב" של בן-גוריון.
- ה'פרשה' בראשית שנות ה-60: האם נכון היה להתנהג לשר הבטחון באופן שבו בן-גוריון התייחס אליו? בשלב מסוים הוא פורש מהחיים הפוליטיים.
- אנקדוטה: כל הפוליטיקאים החריפים מסיימים בתחושה "חמצמצה" בישראל.
- · לוי אשכול רוה"מ שונה מאוד מבן גוריון:
– חוש הומור משמעותי.
– נתפס כאיש פשרן מאוד: "חצי תה, חצי קפה".
– כל חייו עסק בתחום המשקי. "מלך המעדר" של דגניה.
– ביטל את המשטר הצבאי.
– עלייה 3.
- בשנות 65 עולה שוב ה'פרשה': עימות בין אשכול (ומערכת שלמה של המפלגה – משה שרת, גולדה מאיר, וכו') מול בן גוריון.
– ועידת מפא"י כעימות אדיר: משה שרת עם נאום קשה מאוד "הפחד והחשבון שלטו במפא"י". "תן לי אשראי".
– בן גוריון עוזב את מפא"י.
– קריאת תיגר על דמות האב.
- בחירות בשנת 65: שינוי מהותי ברב מובנים.
– בחירות ראשונות שמפלגה חדשה נכנסה לפוליטיקה: אורי אבנרי.
– המערך הקטן (ולא מפא"י)
– חירות=יחד עם גח"ל.
– שינוי בהצבעה של ערביי ישראל.
– יצחק בן אהרון (מגדולי מפא"י): "עוז לתמורה בטרם פורענות" – שינוי מעולה לפני שהדברים נהרסים.
מלחמת ששת הימים ברקע:
- · סגירת מיצרי טירן.
- נאצר – דמות שנתפסה כאדירה, איש צבא, חסון וכו'. "נאצר מחכה לרבין, איאיאי". הציבור בישראל לא אמר מחכה לאשכול, אלא לרבין.
- אשכול בנאום המגמגם לאומה מקול ישראל: תחושה קשה בציבור לחוסר כריזמטיות והחלטיות של אשכול. (הרחבות ב"אשכול תן פקודה")
- · מתחילה מחאה ציבורית של נשים:
– למה נשים? הגברים היו מגוייסים לצבא.
– הרצלה רון מארגנת הפגנה בת"א שקוראת להביא את דיין לביטחון.
– דיין היה אז ברפ"י (המפלגה של בן-גוריון). נתפס כאיש בלי העין שניצח במבצע קדש.
– היה עוד אופציה שהיא לא דיין: יגאל אלון. היה במעגל היותר קרוב לאשכול.
– המחאה הציבורית עבדה: אשכול מינה את דיין לשר הביטחון.
- דיין בפועל, קצר הרבה מפירות המלחמה.
שני אירועים שייחסו להם משמעות מיטית-נבואית
- · יום העצמאות שלפני המלחמה – נאומו של צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב:
– הרב צבי יהודה קוק (בנו של יצחק הכהן קוק) נושא נאום חשוב: נאום התפלספות עם החרדים בירושלים: האם צריך לומר הלל ברכה ביום העצמאות או לא?
– הטענה: למרות שזה לא הארץ שרצינו באופן מושלם, זה רצון ה' ואנחנו נהיה איתו!
– ייחסו לה בציונות הדתית משמעות אדירה-נבואית. הושפע מתוך רעיון אביו: הרב קוק היה בתפיסה של הציונות היא משיח בן-יוסף. מכאן, כל מה ששייך ליום ישראל "הכל קודש". המדינה עוד לא שלמה, אך זו המדינה שחזו נביאינו.
- · פסטיבל הזמר והפזמון – ירושלים של זהב:
– 12 שירים ששרים זמרים חדשים. בסוף החלק הראשון יש הפסקה. בהפסקה יש אירוע תרבותי והשופטים מחליטים מי מנצח. בסוף ההפסקה השופטים מכריזים על המנצח ויש הדרן.
– האירוע האומנותי בהפסקה: 4 שירים שהזמינו במיוחד.
– טדי קולט (איש רפ"י) הזמין את השיר "ירושלים של זהב". בוצע ע"י שולי נתן. המנגינה שלו נלקחה מהימנון בסקי.
– בראייה לאחור זה נתפס כנבואה.
- ישראל של "דוד מול גוליאת" הופכת להיות "שמשון הגיבור". הנאום של משה דיין על משה רוטנברג בשנות ה-50, הופך להיות לכח אדיר של ישראל.
- המשמעות המיטית של האירועים (בדיעבד אחרי המלחמה):
- נעמי שמר מוסיפה בית רביעי (אחרי המלחמה): "חזרנו אל בורות המים, אלפי שמשות זורחות, נשוב לרדת ליריחו".
