התנ"ך בתחילת המאה היה כלי מרכזי בידי הציונים. אנשי תנועת העבודה חיפשו בתנ"ך גרסה מוקדמת לסוציאליזם. ההתייחסות לרעיונות השמיטה למשל, לנביאים שונים כמו עמוס כדמויות חברתיות היו דבר מרכזי ביותר. הפירוש הסוציאליסטי של התנ"ך מאפשר לגשר על הרעיונות הלאומיים שלו. התנ"ך מפורש כספר אוניברסלי, בעל רעיונות כלל אנושיים ולא בהכרח מסמך לאומי. עם קום המדינה התנ"ך הופך להיות אחד האמצעים לגשר בין העולים לבין תושבי הארץ. אחד הארועים החשובים ביום העצמאות הוא חידון התנ"ך. יש הסתערות אדירה על ארץ התנ"ף. הבעיה לאחר מלחמת ששת הימים היא שארץ התנ"ך מיושבת על ידי הערבים. מתחיל פער בין התנ"ך המיתי לבין המציאות הקונקרטית. במציאות הקונקרטית של ארץ התנ"ך יושבים ערבים ונוצרת איתם התנגשות. מאחר והתנ"ך הוא מקודש היכולת להגיע לפשרה היא מקובלת. מתחיל מצב בו חלק גדול מהציבור מרגיש צורך "להתגרש" מהתנ"כ. התנ"ך הופך למרכיב זהותי שרק מחדד את הבעייתיות עם האזורים הכבושים.
מדובר פה במסמך שלוקח אותו הציבור הדתי לאומי כמסמן משפטי של הצורך בהשתלטות על הארץ. התהליך הזה שומט את המרכיבים האוניברסליים שאפיינו את הציונות עם הקמתה.
בקרב הציונות הדתית האכזבה מההליכה המשותפת הייתה אחת משרשרת אכזבות שהם ספגו. הסכמי קמפ דיוויד נתפסו כעיכוב בלתי צפוי של הגאולה. מכאן הם מגיעים לרעיון לפוצץ את כיפת הסלע. רעיון שני הגיע מאוחר יותר עם הסכמי אוסלו שהתבטא ברצח רבין.
התפיסה של גוש אמונים הייתה להחזיר לציונות הדתית את המקום הראוי לה. במונחים סוציולוגים, אנשי גוש אמונים רואים עצמם כמי שהופך לאליטה משרתת. בעצם להחליף בכך את אנשי ההתיישבות העובדת. העובדה שהציבור הישראלי מסרב לקבל את הדתיים כנושאי הלפיד היה אכזבה קשה מאוד בשבילם. לאחר רצח רבין היה כנס של מנהיגי הציונות הדתית שם אומר הרב אמיטל שאמר שגידלנו נוער פרימיטיבי שלא מסוגל לחיות עם דיסאוננס. כלומר, הנוער לא מוכן לחיות עם האפשרות שדברים לא יתנהלו כפי שהוא ירצה. הדבר נאמר לפני כן על הנוער המרקסיסטי שלא היה מוכן להודות בכך שהמהפכה לא קרתה.
האכזבה יצרה סוגיה מעניינת. מצד אחד מדובר באוכלוסיה פטריוטית, מצד שני נוצר נתק מן המדינה. חלק מאנשי הציונות הדתית מפרידים בין המדינה לבין הלאום שהוא ברור והטריטוריה שגם היא ברורה. המושגים לאומיות או לאום ומדינה הופרדו. יש שתי מערכות של ישיבות, כאלו המנותקות מן המדינה וכאלו שלא. הניתוק מרחיק את הציונות הדתית מן השדרה המרכזית של החברה הישראלית.
באותו זמן עוברת החברה הישראלית שינוי מבחינת עיצוב המערכת הפוליטית. אם מ-67 אנחנו רואים ציר מימין לשמאל שנבנה סביב הנושא המדיני אנחנו רואים בשנות ה-90 שינוי. בשנות ה-90 אנחנו רואים פוליטיקה של זהויות. ש"ס בכך, שניתקה את עצמה מן הציר קיבלה יתרון. באותו מובן אנחנו רואים יתרון למפלגת מרכז. תופעה זו רואים גם בהקשר של עולים למשל וגם בקבוצות נוספות. יש הטוענים כי הדבר נובע מפיצול פתקי ההצבעה אך ב-2003 אנחנו רואים בחירות שאפשרו להצביע בפתק אחד ובשנה זו מקבלת שינוי 15 מנדטים. שינוי היא מפלגה דתית עדתית (חילונית אשכנזית). מפלגה זהותית מובהקת שמקבלת קולות רבים חרף שיטת הבחירות. אן כן, אנחנו רואים שינויים רחבים מאוד בחברה הישראלית בכללה. ה"אליטה המשרתת" נתפסה על ידי הציונות הדתית משום שהיא נזנחה על ידי האליטות האחרות. תנועת העבודה נוטשת את הערכים של שהובילו אותה. האינדיבידואליזם הופך לערך מוביל. את הטיול בארץ מחליף טיול בחו"ל.
