שלושה זרמים בציונות בתוך הקונגרס:
- הליברלים: הרצל, מקס נורדאו, תפיסת מרכז אירופה (בעיקר גרמניה). (יחסית אמצע)
- הזרם האופוזיציוני: אנשי "חיבת ציון" החילונית, מקבלים את מנהיגות הרצל, אך מתנגדים לו. רובם מהאינטליגנציה היהודית של מזרח אירופה. (אחד העם, לילנבלום, לוינסקי). רגשי נחיתות ביחס למערב אירופאים.
- הציונות הדתית: זרם שגם הוא הלך עם הרצל בהתחלה ובהמשך התפתח לנק' מבט משיחיות. ריינס.
הויכוחים: פולמוס הקולטורה ותכנית אוגנדה.
גישתו של הרצל:
- כללי: דחיית מחלוקות. להתאחד בשביל מטרת הציונות.
- הדת: הדת בתוך כותלי בתי הכנסת ובתוך מוסדות דתיים בעיקר. יש מוסדות תרבות שונים, שמוסדות הדת היא חלק מהם. אחת הביקורות על הרצל: מדינתו היא מדינת יהודים ולא מדינה יהודית.
המשך ההתפתחות ההיסטורית בזרמי הציונות – ברקע: פולמוס הקולטורה
- סוף המאה ה19: עדיין אין תנועה ציונית מאורגנת היטב.
- אנשי הציונות הדתית: מהווים מיעוט משמעותי. בקרב הציונים הרב המוחלט הוא חילוני, בקרב הדתיים הרב המוחלט הוא אורתודוכסיה. באותה תקופה לא הוו התנגדות משמעותית להרצל.
- הפרקציה הדמוקרטית (לימים – היא תתגבש ב1901):
– גיבוש תרבות לאומית חילונית ברוח אחד העם.
– אלחנן לייב לוינסקי "מסע לארץ ישראל בשנת תת לאלף השישי (שנת 2040)" פורסם בשנות ה-90 של המאה ה-19 בעברית (דתי העובר תהליך חילון, שיעבור בארץ, יחזור לאוקראינה, תמך מאוד בעברית והתנגד ליידיש: האוטופיה שלו מציע לאומיות מודרנית ליברלית עם שימוש במקורות רומנטים. הספר עוסק בזוג צעיר ברוסיה שנוסע לפריז דרך פלסטין ב2040. יש ארץ ישראל שהוקמה ע"י התנועה הציונית. מה יש בישראל? כלכלה משגשגת ושוויונית (לא כמו אצל הרצל שהיה הבדלי מעמדות), תחייה מופלאה של השפה העברית => בה מדברים ובה משתמשים, ספרות עברית וכד' (לא כמו אצל הרצל), מהדורות של כתבי קודש בהוצאות חדשות וכד', כל החינוך שמשלב לימודי מדעים ולימודי מורשת ישראל, הכל בעברית. בפועל: סינטזה בין היהודי התנ"כי ליהודי המודרני. מה אין אצל לוינסקי ויש אצל הרצל? בית מקדש => אידיאל חילוני.
- הרצל היה מודע לזרמים השונים של הציונות והקו המנחה שלו: לשמור על ניטרליות יחסית כדי לשמור על אחדות בין כל הזרמים לדבקות במטרה. גישתו הליברלית הובילה אותו לגישה שלא עוסקת בחיי הפרט.
- הכנסת התרבות לתנועה הציונית: מערכת שלמה, הכוללת גיוס תנועות נוער, תרבות וכד' => מערכת שלמה של התנגדויות לתפיסה של הרצל. דוגמא לכך: הצעה להקים גוף רבני מפקח על הציונות. הרצל לא קיבל את זה.
- בשלב זה עיקר המאבק היה בין חובבי ציון לבין האורתודוכסיה.
- · הכנסת סעיף התרבות לתנועה הציונית – 1901 הקונגרס ה-5: פיצול ראשון בקונגרס הציוני. הפרקציה הדמוקרטית קמה ודחפה להכנסת סעיף התרבות לתנועה הציונית. קצת פחות מ-40 איש בהתחלה, שהלכו וצברו תאוצה. בינהם ברטין בובר, חיים וייצמן וכו'. בהמשך אחרי קבלת סעיף התרבות בתנועה הציונית, התחזקה הפרקציה דמוקרטית והתגבשה, ובהמשך כהתנגדות לה קמו ה"מזרחי".
- · הקרב על ההמנון: ההמנון שנבחר של נפלי הרץ אימבר נבחר בעקבות הקונגרס של 1904 בו נפלה תוכנית אוגנדה => אחרי דחיית התוכנית הדיבור על ציון וירושלים היה מאוד משמעותי. היו לו הרבה מתחרים, כשהבולט בהם הוא של טשרניחובסקי (נתפס כהמנון של חובבי ציון): שעסק במימד האוניברסאלי של הציונות, ללא אזכור לארץ פרטיקולארית (מה שמאוד איפיין אותה בתחילה ופחות ופחות בהמשך)
