סיכום והערות למאמר של וילארד קווין:
quine/ natural kinds
קווין שואל כיצד ניתן לאשש היסק אינדוקטיבי ונקודת המוצא שלו היא הבלאגן של המפל וגודמן (114).
115 – שילוב של המפל וגודמן – עורב ושחור הם ברי השלכה ביחס להיפותזה שכל העורבים הם שחורים, אך עלה ירוק אינו בר-השלכה להיפותזה זו אלא להיפותזה שכל העלים הם ירוקים, למשל. יש פה בעצם תביעה שהפרדיקטים שמצוינים בתצפית יהיו אותם פרדיקטים שנמצאים בהיפותזה.
קווין ממשיך לפתח את קו המחשבה לפיו אינדוקציה יכולה לחול רק על היפותזה שהיא דמוית חוק וכדי להבחין איזו היפותזה עונה לדרישה זו הוא בוחן את אופי הפרדיקטים שלה ושואל אילו פרדיקטים הם ברי השלכה.
קווין טוען כי הציפייה שלנו שהאיזמרגד יהיה ירוק ולא ירול היא מושג הדמיון, או הסוג "kind", אך מה הוא דמיון או סוג? (116)
הטענה היא שלימוד השימוש במילה בשפה תלוי בהבנת מושג הדמיון, ראשית דמיון בין הנסיבות השונות שבהן נעשה שימוש במילה ושנית דמיון פונטי בין הגיית המילה בעבר ובהווה.
הטענה הראשונית היא לפיכך ששני דברים יהיו דומים אם הם שייכים לאותו סוג. אך יש בעיה להמיר את היחס הזה למונחים לוגיים. ניסיון ראשון יכול להציע שדברים הם דומים אם יש להם תכונה או יותר משותפת, אך אז נשאלת שאלת ההגדרה של התכונה (117).
117-119 –סוגים ודמיון אינם אותו דבר. יש בעיה בלערוך רדוקציה של דמיון וסוגים לכדי מערכת לוגית. ההגדרה של דמיון במונחים של סוגים הייתה די צולעת, לכן הוא מנסה לגדיר סוגים במונחים של דמיון.
הנסיון הראשון להגדיר סוג הוא "כספירה איכותנית": כלומר כל חברי המערכת שהם בתוך תחום מסוים של דמיון לנורמה מרכזית. הבעיה היא שגם אם יש לנו נורמה אדומה, זה עדיין לא אומר לנו כלום על צורות, משקל, ריח וכו' ולכן לא נוכל לברור סוגים דומים מתוך מגוון של אובייקטים. (120)
לקרנפ יש איוז הצעה, גודמן מעלה כנגדו טיעון חשוב: מערכת כל הדברים האדומים העגולים, כל הדברים האדומים מעץ וכל החפצים העגולים מעץ – כל חבר בקבוצה יהיה דומה ושונה לחברים אחרים בקבוצה (120)
הדמיון הכרחי ללמידת שפה: אנו לומדים מהו צהוב מתוך איזו דוגמה ומחילים את הזיהוי על דוגמאות דומות, היישום מתוחם על ידי דוגמאות נוגדות (כלומר, משהו שאינו צהוב). כך המקרים הבאים יכולים להיות מוערכים כצהובים או כלא-צהובים על סמך ההכרעה האם הם בתוך הקבוצה או מחוצה לה. המנגנון הוא של דמיון יחסי: a דומה יותר לb מאשר לc. (121-122)
אך גם הזיהוי הוא עניין יחסי: שכן כדי שנדע שמשהו הוא צהוב אנחנו צריכים קודם כל לדעת שהשאלה היא צבע (ולא צורה, למשל). (122)
קווין טוען שאיזשהו סטנדרט של דמיון הוא מולד. היחס בין תכונות שונות הוא מה שמאפשר לנו לרכוש הרגל לפי הביהביוריזם. אם לא היינו יודעים ליחס תכונות דרך דמיון, אזי כל גירוי היה זהה בעבורנו. ה-spacing של התכונות: אליפסה ורודה דומה יותר לעיגול אדום מאשר למשולש כחול. (123) הוא טוען שגם לחיות יש את היכולת הזו.
קווין טוען שאינדוקציה למעשה מושתת על היכולת הזו לפתח הרגלים על סמך דמיון- למידת מילים כמו צהוב היא מקרה משתמע או עקיף של אינדוקציה (125(
האחידות של תיחום התכונות בקרב אנשים שונים – מבטיח את האינדוקציה? (125)
הלמידה האוסטנטטיבית היא אינדוקציה לשונית שמניחה שתיחומי התכונות שלנו זהים לזה של חברנו, אך אינדוקציה מדעית היא הנחה שתיחומי התוכנות שלנו זהים לזה של הקוסמוס. לאור חוסר היכולת להעמיד את הדמיון על מתמטיקה או לוגיקה אין סיבה לחשוב שהם מכווננים עם העולם שבשונה מהשפה, לא אנחנו יצרנו. קווין למעשה מקבל האינדוקציה רק במקרים המיוחדים של למידה אוסטנטיבית (ostension) של מילים. (125-126)
העובדה שישנם או שהיו סדירויות בטבע היא עובדה מבוססת במדע (לא הוסקה באינדוקציה כי למעשה תצפית אחת מספיקה). השאלה מדוע יש סדירויות היא מעורפלת כי קשה לחשוב מה יהווה תשובה בעבורה. אך שאלה אחרת שניתן לשאול היא מדוע תיחום התכונות המולד הסובייקטיבי שלנו מתאים כל כך טוב לקבוצות בטבע באופן שגורם לאינדוקציות שלנו להיות במקרים רבים נכונות? (126)
קווין מציע את דרווין והברירה הטבעית כמנגנון שמסביר מדוע אנחנו טובים בהכללות. (126)
127 – יש לו איזה היגיון למה צבעים אינם סוגים במובן הקוסמי והם תופסים מקום משני בזיהוי שלנו של דברים.
סוג תיאורטי איננו בהכרח מודיפיקציה של סוג אינטואיטיבי (127)
קווין מציג כמה רעיונות מרכזיים שניתנים להגדרה במונחים של דמיון או סוגים: תכונות נטייה – dispositional – כדי להגיד שמשהו הוא מסיס במים למרות שמעולם לא היה במים (כי כך כל דבר שמעולם לא היה במים הוא מסיס – קרנפ) עלינו להגיד שהוא מאותו סוג של משהו שהיה במים ונמס., או בהגדרה מתוקנת: דבר מה הוא מסיס רק אם הוא נופל תחת הטווח של כל הדברים מהסוג שיתמוסס במים- בערך? (130). אך לא ניתן להגדיר תכונות נטייה ללא שימוש בסוגים.
גם סיבה קשורה בדמיון – 131-132 – להגיד שמקרה הוא תוצאה של מקרה אחר אומר להגיד ששני אירועים הוא מסוגים מסוימים שגוררים זה את זה.
ואז יש לו רעיון: האם אפשר להגדיר דמיון דרך מידת האפשרות להחליף בין שני אובייקטים מבלי לפגוע בתקפות של התיאוריה המדעית? אבל אז הדמיון יהיה תלוי תיאוריה (מה קון היה אומר כל זה?) (134)
קווין טוען שמדעים שונים מגדירים את הדמיון שלהם בצורות וברמות שונות, כך הכימיה: הדמיון היחסי שחשוב למדע הזה ניתן לניסוח במונחים של הרכבים כימיים.(134)
