במסגרת המחשבה המדינית, הן מקיאבלי, הן הובס והן לוק התעניינו בשאלה כיצד אפשר לבנות סמכות פוליטית יציבה, כיוון שחיו בתקופות של אי-יציבות. כולם האמינו בדרך אחת לשם כך, העוברת דרך טבע האדם. אירופה של מאה שנה לפני כן היא אירופה מדממת. מהחצי השני של המאה ה-17, אירופה נכנסת לתקופה של שלום. אבל הזיכרון של מלחמות הדת עדיין נשאר במוחם של האירופאים. גם היום חיים בתקופה של שלום ושפע, אשר נמשכת מאז תום מלחמת העולם השנייה, 60 שנה שזה מעט מאוד במונחים היסטוריים. בן-אדם מודרני תופס את המציאות הזו כמובן מאליו, ולא מסוגל לדמיין לעצמו שמצב כזה יחזור – זה הכול שייך לעבר.
מצב דומה היה במאה ה-18, תקופתו של מונטסקייה: שלום, נימוסים ושגשוג. להוגים של אותה התקופה לא היה ביטחון שכזה. להפך, הם בטוחים שזה מצב זמני. קיבלו חינוך המבוסס על התרבות הקלאסית, ויודעים שפעם הייתה קיימת ציביליזציה מפוארת שהייתה בטוחה בעצמה ונעלמה. כל תרבות מאוימת על ידי ברבריות. . איך ניתן למנוע את האסון?
אחת הדרכים לטפל בזה, היא לשאול מדוע הברבריות הצליחה (בניגוד למקיאבלי: מדוע הרומאים נכשלו).
אדוארד גיבון "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית", – היא נהרסה בגלל השפע, המותרות והניוון המוסרי, והנפילה הסופית הייתה רק שאלה של זמן. במאה ה-18 זה היה ניתוח מפחיד מאוד. האם גם אצלנו המסחר יהרוס הכול? לבחון את הקשר בין מסחר למוסר.
שאלת השלום – רק בתנאי שלום ניתן לקיים ציביליזציה. אז מהם היסודות שלו? מה גורם לבן-אדם להילחם? כיצד ניתן לחנך אותו כך שלא יהפוך לקנאי?
הגורם לקנאות זה הדתות. יש להאבק נגד כוחו של הממסד הדתי (וולטייר היה אחד הגדולים בנושא).
ויכוח "העתיקים נגד המודרנים". האם בזמן המודרני אפשר לכתוב פילוסופיה טובה יותר מבזמן העתיק? יש הוגים שחשבו שצריך לחזור למדע הקלאסי, יש שסברו שהזמן המודרני שונה לחלוטין וכן יש לפתח סטנדרטים חדשים. גוברת המודעות שיש הבדל בין תקופות היסטוריות שונות, וקיים שוני בין בני-האדם בכל תקופה. אם כך, אולי אין דבר כזה טבע אנושי קבוע? אולי הוא תלוי בזמן ובמקום. אנשים מתחילים לטייל בעולם ומבינים שיכול להיות גם הבדל בין אזורים שונים. מתפתחת האנתרופולוגיה. משפיע גם על הפילוסופיה הפוליטית, המחשבה המדינית והחברתית.
תפיסה שלישית בין שתי התפיסות: המדינה היא תוצאה של תהליך היסטורי ארוך. אם כך, אינה תוצר של טבע, שכן ההיסטוריה היא תוצאה של בני אדם. אבל היא גם אינה תוצאה של פעילות של יחידים, אלא של אנושות שלמה. מונטסקייה משלב את התפיסה של המדינה כיצור רצוני של האדם (מצב הטבע, מצב אזרחי), אבל גם יש לו מודעות היסטורית ניכרת.
