סארטר – הונאה עצמית mouvais fois
- השאלה המרכזית של סארטר ב"הונאה עצמית": האם אני תופס את עצמי באופן אחר. האם אני משקר לעצמי?
- שקר: מצב בו אני מודע לאמת אבל בכל זאת מרמה אדם אחר. השקר מחייב מישהו אחר שאני ארמה אותו.
- הונאה עצמית היא בלתי אפשרית: סארטר שואל האם אני יכול לרמות את עצמי? אם אני יודע מהי האמת, איך יכול להיות שאני משקר לעצמי. לכאורה, לא ניתן לשקר את עצמך כי אין מיסוך בין הידיעה לבין השקר.
הפתרון הפסיכואנליטי ופסילתו
- לפעמים אנחנו חושבים כך וכך אבל אנחנו לא באמת מודעים לעצמינו. במונחי הפסיכואנליזה: יש תת-מודע שקיים ואנחנו לא חשופים לו.
- יש סוג של מיסוך פנימי: אני מרמה מישהו שנמצא בתוכי ואני לא חשוף לו.
- יש מנגנון הדחקה שמעביר דברים לתת-מודע. תפקידו מניח הונאה עצמית.
- הפתרון של הפסיכואנליזה מפתח מנגנון (צנזור) המושתת על רעיון ההונאה העצמית => תפקידו של הצנזור הוא מנגנון המודע לתת-מודע. הצנזור חייב להיות מודע למה שהוא מדחיק. מיסוך עצמי בהכרח מונח על הנחת יסוד של הונאה עצמית. הדבר מניח את המבוקש ולכן לפי סארטר הוא סתירה.
הסבר להונאה העצמית במונחי סארטר
- דוגמת האישה והפרופסור. הוא מחזיק את ידה והיא ממשיכה כאילו כלום.
- לחשוב שהעובדתיות היא טרנצנדנטיות והטרנצנדנטיות היא עובדתיות.
- המנגנון הוא אותו מנגנון בו סארטר מתאר מהו האדם (בהמשך…).
- עובדתיות וטרנסצנדנטיות (במובן של שלילה של, יציאה מ, ולא חיצוני ל).
- מצד אחד: היא טרנצנדנטית ביחס לעובדה (הופכת את העובדה לטרנצנדנטית לה): היא תופסת את הסיטואציה ככזו שבה זה שהוא מחזיק את ידה באופן טרנצנדנטי (היא מרגישה כאילו זה לא היד שלה). סיטואציה שלא באמת קוראת לה. היא באמת חושבת שזה לא קורה לה.
- · מצד שני: היא רואה את מה שמגדיר אותה כיכולת החריגה מהסיטואציה בה היא נמצאת. אחיזת היד נתפסת כחיצונית לה. כדי שאחיזת היד לא תקרה לה, היא צריכה לתפוס את הטרנצנדנטיות שלה כעובדה קיימת. היא הופכת את הטרנצנדנטיות לעובדה.
- · לפי סארטר האדם הוא שילוב של העובדתיות והטרנצנדנטיות: האדם חי בעולם עובדתי כשהוא יכול להבחין את עצמו מתוכו.
- · הונאה עצמית היא לא טעות => האדם יודע את האמת. => מה שיוצא מתוך החריגה של הסיטואציה.
ה'ישות עבור מישהו אחר' כמקור (שני) להונאה עצמית:
- מעבר לישות בשביל עצמה, ולישות כשלעצמה מבחין סארטר את המושג 'ישות עבור מישהו אחר' =איך אני נתפס על ידי מישהו אחר. איך אני מושא להסתכלות של מישהו אחר עלי. בושה=האופן שבו אני תופס איך מישהו אחר מסתכל עלי.
- · יש בלבול בין הישות עבור עצמה לבין הישות עבור מישהו אחר: הפנמת נקודת המבט של האחר.
- דוגמא מתוך 'שאלת היהודים': היהודי תופס את עצמו על ידי אימוץ של נקודת מבט של אחרים עליו. נקודת המבט של האנטישמי. מצד אחד, נקודת מבט כזו צריכה להוביל את עצמו להתבוללות, מצד שני, הוא ממשיך לחיות כיהודי. => בסיטואציה הזו היהודי מפנים את נקודת המבט של האחר על עצמו, והדבר מוביל לשנאה עצמית. => שילוב של 2 נקודות מבט שאינן פתירות. האופן שבו אנשים אחרים מגדירים אותי הופך להיות האופן שבו אני מגדיר את עצמי.
איפיון חדש של האדם
- · לפי סארטר קיימת כפילות של האדם ושל ההוויה האנושית, מתוך מושגי העובדתיות וטרנצנדנטיות.
- · "ההוויה האנושית היא איננה מה שהיא והיא הינה מה שאיננה".
– "ההוויה האנושית איננה מה שהיא" – הסיטואציה שבה אני נמצא לא קובעת את מה שהנני: לדעת סארטר יש עובדות אבל תמיד יש לי מרחב אפשרויות בתוכן. כל עוד אני אדם, יש לי את האפשרות לבחור. המצב לא מגדיר את מי שאני.
– "והיא הינה מה שאיננה" – אני מה שאינני: לפי סארטר מה שמגדיר אותי זה מרחב האפשרויות לבחור את מה שאני רוצה. הדברים שביחס עליהם השלילה שלי מתקיימת. הטרנצנדנטיות שלי. מה שמוגדר באמצעות השלילה שלי. (אני לא סטודנט, אלא מה שאני לא כרגע ורוצה לעשות). תמיד יש חירות מסוימת.
– דוגמת המלצר (פעם היו מלצרים כמקצוע לכל החיים): בארץ כל המלצרים הם טרנצנדנטים ביחס לעבודתם.
– אנחנו חושבים מה שאנחנו לא.
- · יש קרבה בין הניתוח הפורמאלי של ההונאה העצמית לבין התיאור של סארטר על אדם (בהונאה עצמית אנחנו חושבים שאנחנו לא מה שאנחנו).
- הבעיה עם הכנות: אם אנחנו מוגדרים על פי מה שאיננו (אין כזה דבר תפיסה עצמית, כי העצמי מוגדר ממה שהוא לא), יש בעיה עם מושג הכנות (שמניח את זה שיש אני מוגדר וידוע). => מכאן שלפי סארטר אנחנו חיים כל הזמן בהונאה עצמית.
- שלילת חוסר ההבחנה בין כנות ללא כנות: אפשר להגיד שיש הונאה עצמית ואז אין או יש כנות וזה לא מעניין אותי. אבל אז, אנחנו מתייחסים לזה שיש הונאה עצמית בכנות גמורה. אנחנו יודעים בודאות גמורה בזה שיש הונאה עצמית. אי אפשר להיות כנים ביחס להונאה העצמית: אנחנו לא יכולים לחשוב כאילו ההונאה העצמית היא חלק מאיתנו ולהגיד שבגללה אנחנו יכולים לעשות הכל => ניטרול המושגים של כנות, ניטרול המושג של הונאה עצמית.
- מסקנת המאמרשל סארטר: אנחנו חייבים לחיות בהונאה עצמית, ביחס לזה שיש לנו הונאה עצמית. ככה (צריך להיות בהונאה עצמית ביחס להונאה העצמית.) הפער בין הונאה עצמית וקיום הוא לא כ"כ גדול. ההונאה העצמית היא המקום בו אני תופס את הטרנצנדנציה כמהות ולהפך.
- המושג של אותנטיות (וחיפוש האני) מאבד את משמעותו.
האתיקה אצל סארטר:
- סארטר הציג אונתולוגיה מלאה, ללא בחינה של הסוגיה האתית. קשה יהיה לתפוס את ההונאה העצמית כתורה אתית, כי אין בה תשובות לשאלות רבות שמתעוררות בניסיון לקרוא קריאה אתית את המאמר.
- סארטר אמר שהוא יחשוב ויפתח אתיקה מלאה אבל לא עשה את זה בסוף.
- באקסיסטנציאליזם הוא הומניזם של סארטר יש תפיסות אתיות: אילוצים קאנטיאנים לדוג'.
- השאלה האתית הטרידה מאוד את סארטר אבל הוא לא הסביר אותה.
קראו עוד על הפילוסופיה של ז'אן פול סארטר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים
