קאנט: מושגי השכל
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
כמה דברים שמעניינים אותנו
1) מה הם מושגי השכל שלי? קיבלנו לוח משפטים שבו הוא מסביר איך אני מדבר על העולם, איך אני מבין אותו. יש התאמה מדהימה בין לוח המשפטים ללוח הקטגוריות.
ע' 76: "אותה הפונקציה עצמה…."
מי שמבצע את פונקצית ההרכבה של הדימוייים הוא השכל.
מי שמאחד את הדימויים גם אצל יום היה השכל. יום טען שהחיבור הזה לא לגיטימי ואילו קאנט ינסה להוכיח שהחיבור הזה לגיטימי. מי שעושה את החיבורים הללו הם מושגי השכל.
תורת ההגיון הכללית היא פורמלית גרידא, לא נוגעת בתכנים, ואילו תורת ההגיון הטרנצדנטאלית נוגעת בהם.
אותה אחדות שבונה משפטים היא זו שמלקטת את הדימויים. זה מבטיח לי שאותו "קוד" שמחבר דימויים בשכל (מחבר מילים) הוא אותו "קוד" שמחבר את ההסתכלויות. זה מבטיח לי שתהיה התאמה קבועה בין השניים.
החיבור בין הדימויים איננו שרירותי – יש לו חוקיות שאנחנו הכנסנו. אותן קטגוריות נמצאות גם במשפטים שלנו שאנחנו אומרים וגם בנסיון שלנו. יש התאמה בין שפתנו לנסיוננו (?).
השאלה עתה היא איך אתה יודע שהקטגוריות חלות באמת בתחום של ההסתכלויות? הרי אנחנו עושים זאת על ידי הרגל.
השאלה שעמדה במוקד הגזירה המטאפיזית: מה הם מושגי השכל?
בשלב הגזירה המטאפיזית אפשר לחלק קטגוריות באופן מקרי, כמו אריסטו ולוק.
השאלה שעומדת במוקד הגזירה הטרנצדנטאלית היא האם הקטגוריות של מושגי השכל חלים גם על הנסיון?
עמ' 82: "חכמי המשפט…." [מה לדינא ומה לעובדא]
האם זה לגיטימי להשתמש בגזירה שעשינו? קאנט שואל האם הדרך שגזרנו את הקטגוריות הללו היא לגיטימית. אחרי שגזרנו את הקטגוריות צריך להצדיק אותן. יש כאן הבדלה בין שניים: בין אופן רכישת המושג לבין הצידוק לרכישתו.
הגזירה הטרנצדנטאלית של הקטגוריות איננה מן הנסיון. זוהי הטעות המרכזית של יום ושל לוק. הם רכשו את המושגים בדרך נסיונית והמהלך שלהם לא אפשר להם להבין את החוקיות שלו.
הנקודה החשובה – סעיף 15 (ע' 87)
בהסתכלות יש ריבוי של דימויים. הללו מופיעים התוך חלל וזמן אבל בשלב זה אנחנו פסיביים, אנחנו לא מבצעים שום פעולה. השכל יכול היה לא לעשות כלום ולהשאיר אותם בתור דימויים (ולא לקשר ביניהם). קישור לא יכול להיות של החושניות, בגלל שהיא פסיבית – הדימויים לא יימשכו אחד לשני מעצמם סתם ככה, שהרי הם פסיביים. אלא שהקישור הוא פעולה עצמית אקטיבית של הסובייקט. כל קישור שאנחנו עושים, באשר הוא, הוא פעולה של השכל. מי שמבצע את ההרכבה זה אנחנו. הקישור (ההרכבה) היא הפעולה הבסיסית ביותר – בניגוד ליום שחשב אחרת. קאנט דוחה את ההפרדה של יום בין רשמים ומושגים כאילו שהם שלבים נפרדים של מחשבה. לפי קאנט, המחשבה הראשונה שלנו היא מחשבה של הקשרים. קודם כל נעשה החיבור, ההקשר, ורק אח"כ באים הבדידים. אין מובן לדימוי בתור בודד, אלא רק בהקשר מסויים.
השאלה היא מאיפה באה התוספת הזו של הקישור? מאיפה התוספת הזו שיוצרת משהו מעבר לסך הפרטים הבדידים. התשובה היא שזו הטרנצדנטאליות.
הריבוי חייב להיות מאוחד. קאנט מבדיל בין שני סוגי אחדות – יש אחדות במובן של כמות ויש אחדות במובן של איכות (ואתה מחפש קאנט). אחדות איכותית היא קוהרנטית – למשל התנ"ך: יהודי דתי מניח שהתורה נכתבה על ידי תודעה אחת, דהיינו לא ניתן לפרק את אחדותו. קאנט אומר שהריבוי של הדימויים חייב להיות קושר באחדות איכותית (ולא סתם במובן פיסיקאלי אחד, כדי שיהיה מובן צריך להיות איכותי, קוהרנטי, שיטתי).
מה שמבטיח לי את האחדות הזו הוא
שהדימוים הללו חייבים להיות בתודעה אחת. "אני חושב אחד" חייב ללוות אותם. מדובר בתנאי טרנצדנטאלי. הרי כשאני חושב על הכתום ועל התפוז, מדובר באותו אני חושב שמלווה את כל הדימויים ביחד. "אני החושב האחד" הזה הוא התנאי הבסיסי. זהו הבסיס לאחדות הדימויים.
(אפרצפציה = התודעה העצמית)
קאנט אומר שהאני הזה מתמיד בזהותו העצמית משום שהוא מזהה את עצמו בעולם, בנסיון. הוא עושה זאת משום שהוא זה שבנה את הנסיון והוא מזהה את עצמו שם. אילו הקטגוריות לא היו חלות על הנסיון לא היתה לי אפשרות לזהות את עצמי ולפיכך ליצור אחדות של התודעה. אני יכול לזהות את עצמי דרך הקטגוריות שלי, במובן הטרנצדנטאלי. אותו אחד שבנה את הדימויים הוא אותו אחד שבונה את הנסיון. התודעה בנויה ככה שהיא מזדהה את עצמה, אחרת לא היתה אחדות.
מה שמבטיח את אחדות האפרצפציה הוא שהיא מצליחה לזהות את עצמה בנסיון. היא רואה את עצמה בנסיון (בניגו ליום שלא טען שאנחנו מזהים את ה"אני" שלנו). האחדות המנתחת והאחדות המרכיבה היא של אותו אני חושב אחד.
