הטענה כי "הקיום קודם למהות" היא טענה מרכזית של האקזיסטנציאליזם, הנוגדת את התפיסה הפילוסופית המסורתית לפיה המהות (טבעו) של דבר היא יסודית וקודמת לקיומו (עובדת היותו). באקזיסטנציאליסטים, אנשים יוצרים בכוחם שלהם ערכים משלהם וקובעים את משמעות חייהם כיוון שאין לאדם זהות או ערך מהותי קבוע מראש.
את מקורות הרעיון של הקיום כקודם למהות ניתן למצוא אצל הפילוסוף סרן קירקגור מהמאה ה -19, אך הוא נוסח במפורש על ידי הפילוסוף ז'אן פול סארטר במאה ה -20 בהרצאתו "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" מ -1946, (עם השראה מ-"הוויה והזמן" של מרטין היידגר). טענה דומה הציע סימון דה בובואר שמשתמשת במושג זה באקזיסטנציאליזם הפמיניסטי שלה כדי לפתח את הרעיון ש"אחת איננה אישה נולדת, אלא הופכת להיות זאת".
טענתו של סארטר לגבי האופן שבו "הקיום קודם למהות" מובנת בצורה הטובה ביותר בניגוד לעקרון מוצק של המטאפיזיקה כי המהות קודמת לקיום, כלומר שיש דבר כזה "טבע" האדם, שנקבע לפי הסדר הקוסמי (או האל), שנקבע על ידי המסורת הדתית או מחוקק על ידי סמכות פוליטית או חברתית. טענה טיפוסית לתזה מסורתית זו תהיה שאדם זה אנוכי בעיקרו או שהוא יצור רציונלי. מבחינתו של סארטר, הרעיון שהקיום קודם למהות פירושו שאישיות אינה בנויה על מודל שתוכנן מראש או מטרה מדויקת, מכיוון שזה האדם שבוחר את דרכו על פני האדמה, במילותיו של סארטר: "אנו נידונים להיות חופשיים".
