אימות של היפותזה הינו הוכחתה לוגית כנכונה באופן מכריע וסופי, כמו למשל דרך הסקה דדוקטיבית. אישוש של היפותזה הוא נימוק (כמו תוצאות ניסוי, למשל) שאף שאינו מאמת את ההיפותזה מבחינה לוגית (כמו הסקה מאינדוקציה) הוא מספק סיבה (לרוב סיבה נוספת) לראות בהיפותזה כמתקבלת אל סך הידע מדעי ולהתייחס אליה לפיכך כמו הייתה נכונה על אף שאין זה כך באופן סופי ומוחלט. כך אישוש הוא למעשה סוג חלש יותר של אימות והוא כל ראייה שעומדת בהתאם להיפותזה ואינה מפריכה אותה ובכך האישוש כמו מקדם את ההיפותזה צעד אחד נוסף לאימות, אך האימות הוא אינסוף (פירוט להלן) ראיות מאששות כאלו ואף שנעשית התקדמות בכיוון שלו, השגתו למעשה אינה אפשרית.
ב. הסקה אינדוקטיבית (תוצאתו של כל ניסוי) נעשית בצורת הטיעון של כשל חיוב המסקנה, אנו גוזרים מההיפותזה שאם H אז בהכרח I, ומאחר ש-I מתקיים אנו מסיקים ש-H אמיתית. אך מ-H יכולות להיגזר יכולות להיגזר מספר רב של מסקנות בחינה, או לחילופין I יכול לנבוע מסיבות אחרות מ-H, ולכן קיומו של I אינו מוכיח את אמיתותה של H. בכדי לאמת את H נזדקק למעשה לאינסוף מקרי I. כך לא ניתן למעשה לאמת את H. המילים אחרות, חוסר היכולת לאמת את H הוא מכיוון שבדיקה של כל ביטויה בכל המצבים האמפיריים האפשריים תצריך אינסוף ניסויים. אך אמיתותה של מסקנת בחינה אחת משרתת את H בכך שהיא משולה לצעד נוסף בבדיקת כל המצבים האפשריים וכך היא סיבה נוספת לראות ב-H כמאומתת.
ג. בדומה ליחסים בין אימות של היפותזה ואישושה, כך גם הפרכה של היפותזה היא שלילתה באופן סופי ותקף מבחינה לוגית, בעוד שריעוע הוא פגיעה כלשהי במידת האמיתות היחסית של ההיפותזה שאינו מחייב שלילה שלה מכל וכל מבחינה לוגית. במילים אחרות, הפרכה תוליך לדחייה מוחלטת של ההיפותזה בעוד שריעוע יקטין את מידת האמון שיש לתת בה.
ד. על פניו נראה כי אפשר להפריך היפותזה מבחינה לוגית דרך שימוש במבנה הטיעון 'מודוס טולנס' ועל ידי כך שאם מסקנת בחינה של ההיפותזה אינה מתקיימת אזי ההיפותזה אינה נכונה. אך תוצאה שלילית של מסקנת בחינה אינה מחייבת לוגית את ביטול ההיפותזה בשל האפשרות התיאורטית להכניס תיקונים בהיפותזות החיצוניות שמשמשות לצורכי הבחינה. במילים אחרות, ניתן תמיד לטעון כי אין הכרח שממצאי הניסוי מצביעים כנגד ההיפותזה שכן ייתכן כי הניסוי לא נערך בתנאים המתאימים ולא הובאו בחשבון כל הגורמים הרלוונטיים או שהם הובאו בצורה שגויה, וכך הפגם אינו בהיפותזה עצמה אלא בהיפותזות החיצוניות של בחינתה. לפיכך לא ניתן להפריך היפותזה וכל תוצאת בחינה שתצביע כנגדה תהווה רק ריעוע של הנכונות היחסית של ההיפותזה. בדיקת כל מסקנות הבחינה בכל התנאים האפשריים שתניב רק תוצאות שליליות תוליך לדחייה מוחלטת של ההיפותזה, אך זהו מצב בלתי אפשרי משום שיצריך אינסוף בדיקות.