לייבניץ: עקרון זהות הבלתי נבדלים
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
משמעותו – אם יש שני דברים ללא הבדל איכותי אזי הם זהים זה לזה. העקרון קשור לעקרון הטעם המספיק – צריך שיהיה טעם לכך שיהיו 2 דברים ולא אחד, ולא ניתן למצוא כזה.
אחת האפשרויות שבהם אנחנו מזהים הבדל בין שניים הוא בחלל ובזמן: אם כך מהם החלל והזמן? לכאורה אנחנו חושבים על החלל כמקום שנבדל ממקום אחר (או נקודת זמן הנבדלת מאחרת), אולם על סמך מה נבדלת נקודת חלל אחת מאחרת? אם נחשוב על החלל כקונטיינטר חסר גבולות, איך נבדיל בין מקום אחד למשנהו? האפשרות היחידה להבחים היא היחסיות:
האם חלל הוא רק יחסים או שיש משהו בסיסי שעליו מתבססים ומדברים על יחסיות אליו. אם אין משהו בסיסי בחלל, אז המושג הוא רק יחסי. עמדתו של לייבניץ היא שאין חלל מוחלט.
המהלך שמהוהה נימוק מדוע צריל לקבל רעיון זה של חלל יחסי היא זהות הבלתי נבדלים:
נניח שהחלל היה קונטיינר, והכל היה מוזז שמאלה5 ס"מ, האם יהיה הבדל מהותי בין 2 המצבים? לא. לכן בהתבסס על זהות הבלתי נבדלים, שני המקרים הם זהים. לכן אין חלל מוחלט. לא סופי ולא אינסופי, אלא רק מערכות יחסים מורכבות.
הבעייתיות – באותה תקופה ניוטון מדבר על חלל וזמן מוחלטים, שמהוים תנאי של הפיזיקה. נוצר מתח וויכוח בנושא בין לייבניץ ואחד מתלמידי ניוטון (קלארק) Leibniz-Clarke .
לפי ניוטון ותלמידיו, יש שימוש במושגי החלל הזמן בפיזיקה שלהם. אח הנימוקים המכריעים באותו זמן לטובת העמדה של ניוטון הוא הכוח הצנטרפוגלי: נחשוב על היקום ככזה שיש רק דלי ומים בתוכו. בין המצב שבו הדלי נייח ובין המצב שהדלי מסתובב היחסים בין השניים זהים (התנועה של המים היא רק ביחס לחלל המוחלט), ולכן אין משמעות לסיבוב. בכל זאת יש הבדל בין המצבים מבחינת הכוחות. ההבדל הזה יוסבר רק אם נגיד שיש תנועה ביחס לחלל המוחלט: צריך להחליט על חלל מוחלט. איך יתכן שיש הבדל בין עולם עם דלי נייח לעולם עם דלי מסתובב אם אין חלל מוחלט?
נוצר כאן מתח בין עקרון פיזי שנראה סביר (עקרון הזהות הבלתי נבדלים) ובין צורך לקבל מבחינה פיזיקלית את המושג של חלל מוחלט. בהמשך נראה עיסוק בזה לגבי קאנט.
הפתרון לסוגיה זו ניתן ע"י הפיזיקאי מאך mach, שניסה לאמץ את תורתו של לייבניץ. הוא טען שהכוח הצנטרפוגלי פועל רק ביחס לסך המסה של העולם. בעולם רק עם דלי ומים לא יתקיים הכוח הצנטרפוגלי.
אם כך יש השלכות מטאפיזיות לעקרונותיו של לייבניץ:
ראשית, דחיית החלל והזמן המוחלטים. לייבניץ טען שמעקרונותיו נגזרת תמונת עולם מסויימת.
המושג החשוב מופיע במאמר המטאפיזי, סעיף 13. המאמר מתחיל במושג האל.
לאור הגדרת האמת אנחנו יודעים שיש לנו מושג של נושא שמכיל בתוכו את כל המושגים של הנשואים שלו. מושג כזה הוא מושג שלם שמכיל את כל מה שחל עליו מגדיר עצם פרטי. כלומר, יש מעבר ישיר בין מושג שלם של משהו לקביעת עצם פרטי. העצם הופך להיות שלם ובלתי תלוי במובן מסויים. המונאדה היא עצם פרטי שכזה.
ההשלכות של רעיון כזה, והנשואים (פרדיקטים) שיכול להיות לכל דבר הם קריטיים. לכאורה אנחנו חושבים על כל דבר כאילו שכל התכונות מוכלות בו: אבל התמונה יותר מורכבת. נובע ממנה שכל מושג כולל את כל מרכיבי העולם – האדם הראשון מכיל את כל צאציו, כלומר את כל האנושות כולה. מושג נמצא בקשרי גומלין עם כל המושגים האחרים. התיאום הזה בין העצמים השונים הוא ההרמוניה הקבועה מראש. ללא מושג של אל חיצוני (טרנסנדנטי, בניגוד לשפינוזה) שמסדר את ההרמוניה הזו לא ניתן לקבל את העולם.
במובן מסויים יש לאל היבטים של מונאדה, אבל הוא מונאדה מיוחדת.
אלוהים מתאם את המערכת מראש: יוצר אותה והחל מאז היא פועלת בהרמוניה שהוא קבע. מושג האל של לייבניץ:
כל החלק הראשון של מאמר מטאפיזי מתחיל במושג האל. לייבניץ דוחה 2 עמדות:
1) שהאל הוא משהו לחלוטין דטרמיניסטי, שכל מה שהוא עושה הוא עושה בהכרח (או שיש מושג אחד של הכרח שהכל הולך לפיו). הפעולה שלו היא לא כזאת שנובעת בהכרח מתכונותיו. במובן זה הוא לא לחלוטין נגזר מתוך המערכת עצמה. הוא לא כמו אצל שפינוזה החוקיות הפנימית של המערכת – הוא יכול היה לברוא עולמות אחרים.
2) הדבר השני שהוא דוחה הוא שהאל שרירותי, שביכולתו לבטל את תקפות חוקי הלוגיקה. האל של לייבניץ הוא טוב, אבל הוא לא טוב באופן כזה שזה שמבחינה לוגית הוא חייב להיות כזה. הוא רוצה לעשות משהו טוב, אבל לא כי הוא חייב לעשות זאת אלא משום שזה ממהותו. טובו של האל גם קובע את הבריאה: העולם שנברא הוא הטוב שבעולמות באפשריים – מקסימום ישים ומינימום חוקים. יש מעט חוקים פיזיקליים שקובעים את העולם והם מאפשרים ריבוי עצום של מונאדות [זה רעיון טובו של העולם].
