דקארט \ הגיונות: פרק שני – אני חושב משמע אני קיים: הקוגיטו

דקארט \ הגיונות: הפרק השני

הפרק פותח באזכור המהלך הספקני, ואז הוא מגיע לנקודה שבה אינו יכול להטיל ספק – והיא קיומו העצמי. "קוגיטו" [קיצור של "אני חושב"] – הכוונה לביטוי 'אני חושב לכן אני קיים'. מדובר באחד המהלכים החשובים ביותר בתולדות הפילוסופיה. אם יש דבר המגלם את העידן המודרני בפילוסופיה, הוא הודאות בקיומו של האני כפי שעולה ממשפט זה. כמהלך פילוסופי נטו הוא קיים גם אצל אוגוסטינוס, בספרו "עיר האלוהים", ושם מתקיים מהלך דומה. ההבדל המהותי בין השניים הוא שאצל דקארט מדובר בלב השיטה הפילוסופית, בשונה מהמקום שהאמירה תופסת אצל אוגוסטינוס.

 

"אני חושב לכן אני קיים" – פרשנויות אפשריות

נשאלת השאלה – האם מדובר בטיעון או במסקנה?

לקוגיטו יש ביטויים בספרים שונים של דקארט:

"על המתודה" (ע' 39) – "… מיד לאחר כן התבוננתי בדבר שבשעה שברצוני לחשוב שהכל שקר…. באתי לידי מסקנה … אני חושב, אני קיים …. כעקרון הראשון של הפילוסופיה".

בספרו "ההגיונות" (ע' 41-42) – "אך מנין אוכל לדעת…..  . …. "אני קיים, אני נמצא" אמיתי הוא בהכרח, כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו בהכרח".

א. היקש אריסטוטלי (?)

קודם כל נשאל האם מדובר בסוג של טיעון שבו יש הנחה ומסקנה. דקארט עוסק בסוגיה הזו במקומות שונים. הטיעון אותו הוא שולל הוא שמדובר בטיעון מהסוג של הסלוגיזם (=ההיקש) האריסטוטלי. הסלוגיזם של דקארט אינו מהדגם האריסטוטלי:

כל הדברים החושבים קיימים

אני חושב                           .

אני קיים

אין מדובר בטיעון מסוג זה משם שההנחה הראשונה, "כל הדברים ….",  אינה מובנת מאליה (אלה נגזרת מאוחר יותר).

ב. הפרשנות כמהלך 'עליל'

לפי פרשנות של הנטיקה (פילוסופיף ממוצא פיני), במאמרו על הקוגיטו [מופיע במקראה של בראון, "מפארמנידס ועד הוגי ימינו"] , יש כאן מהלך "עליל". ברגע שאני עושה את הפעולה אני מוכיח אותה (התשובה בגוף השאלה, כמו מקרה שאני מודיע "אני מדבר"). העניין העלילי הוא חשוב בהבנת הקוגיטו אבל אינו מלא להבנת הרעיון. הענין הביצועי המופיע בטקסט אצל דקארט מפיל את עצמו –  . מדובר באיזהשהו מהלך ביצועי, מהלך שאני צריך לעבור, כדי להוכיח את קיומי, והפרשנות של הנטיקה לא דנה בזה. למעשה קיימות שתי בעיות של הפרשנות הזו הן:

א)      במקרים מסויימים דקארט מדבר על המשמעות של המילה 'לכן' שמופיעה בקוגיטו. אמנם המילה לא תמיד מופיעה, אבל דקארט מתכוון אליה.

ב)      הפרשנות אינה תופסת את העניין הביצועי של המהלך של דקארט.

ג. פרשנות שלישית – הקיום תלוי לחלוטין בחשיבה

נשאלת השאלה – למה לא כל משפט שאני פותח ב"אני" (כמו "אני הולך") לא מחייב את קיומי. הסיבה היא שבכל מעשה אחר, פרט למחשבה, אני יכול להטיל ספק. אם אני מטיל ספק במחשבה אני חושב תוך כדי כך. דקארט חושב שיש מעבר בין חשיבה לקיום, אבל מדובר במשהו אינטואיטיבי (קשור לתפיסה של קיום) ולא מהלך אינדוקטיבי פשוט. הרעיון של דקארט הוא שלא יכול להיות מושג (=מחשבה) מבלי שקיים שמישהו שחושב אותה. [בהמשך נראה ערעור של שפינוזה על הנחה זו].

עבור דקארט מושג יכול להיות גם דימוי, מחשבה. תפיסה היא גם סוג של מחשבה.

כשהוא אומר " . …. אני קיים, אני נמצא, אמיתי הוא בהכרח, כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו בהכרח", כוונתו היא שכדי להיות קיים עלי לחשוב. לפי דקארט יש כאן מובן של קיום התלוי במחשבה שלי. הקיום הוא רגעי ותלוי במחשבה באותו רגע. כאן הקיום הוא מושג זמני וקצר שאורכו כאורך המחשבה. קיום לאורך זמן הוא תלוי באל (כפי שנראה בהמשך בעיסוק באל).

הקוגיטו הוא הנחת היסוד של דקארט, ("הנקודה הארכימדית"), לא במובן הזה שמנקודת מוצא זו אני מסיק הנחות כמו בגיאומטריה, אלא במובן שהיא נותנת לי קריטריון לידיעה ודאית. עד לקוגיטו הייתי במצב של ספק, ולראשונה יש לי קריטריון לאיזו אמיתות אני יכול לקבל ולאיזה אמיתות אני לא יכול לקבל. מדובר כאן באידאה (=מושג)  ברורה ומובחנת.

קבלת הקוגיטו מובילה לקבלת הבחנה בין "אני" (=הנפש) לבין הגוף, והדבר הזה יתן לנו קוים מנחים למבנה העולם. האונטולוגיה של דקארט כוללת נפש (שמהותה חשיבה), גוף (שמהותו התפשטות) ואל.

בהמשך הפרק עושה דקארט שני דברים:

–          דיון באפיון של "אני כדבר חושב". [קריאה עצמית]

–          משל השעווה – במשל זה דקארט מנסה לברר מהו המושג שלנו לגוף. הוא מראה שקירוב שעווה לאש היא נמסה, משנה צורתה וצבעה. הדבר שלא משתנה בה הוא זה שהיא תופסת מקום מסויים (האיכות שלה כהתפשטות). דקארט אומר גם שתפיסת גופים נובעת מהחשיבה ולא מהחושים. ההבנה שלנו של מה זה "להיות גוף" מאפשרת לנו לתפוס גופים. מכאן יש לנו אפיון של גוף ואפיון של "האני החושב" כשני דברים שונים.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: