אריסטו: ההמדינית
אחת מהסוגיות החשובות של אריסטו קשורה ל"שהפה המשותפת"
"כוח הדיבור" (לוגוס), השותפות בקביעת הצדק והעוול ויצירת המדינה והבית
"כוח הדיבור מכוון לגלות את המועיל ואת המזיק, וכמו כן גם את הצדק והעוול, כי מיוחד הוא לאדם… שיש לו… הרגשת הטוב והרע והצדק והעוול וכיוצא באלו. והשותפות באלו היא היוצרת בית ומדינה"
כוח הדיבור מאפשר לדעת אריסטו תגובה ויצירת שיח אודות נורמות. הסכמה בין בני אדם מובילה לקביעה לגבי הצדק והעוול. הסכמה היא תוצאה של דיבור. הצדק הוא תוצאה מכוח הדיבור במובן של פתיחות לשמוע את האחר ולהביע את הדעה הפרטית עד שמגיעים לסטנדרטים משותפים – מהו הוא טוב ומהו רע. ניתן לומר שגם בדמוקרטיה "חופש ביטוי" מובל מאותו עיקרון.
אם אין ערכים משותפים, השותפות בין הזוג לא שלמה והיא יכולה להתפרק.
במדינה ניתן לראות סימנים לחוסר השותפות, אבל מאוד קשה לפרק אותה.
הצדק כ"עניין מדיני" או כטבעי?
רוב הגדרות הצדק המחייבות קשורות לצדק המדיני, כיוון שיש אלמנט של הסכמה ואז הן קשורות לנומוס. אך לא לגמרי לא קשורות לפיזיס.
"הצדק, עניין מדיני הוא, כי היושר, שהוא קביעת הצודק. הריהו סידורה של השותפות המדינית"
לפי אריסטו במגורים בכפר אנחנו כפופים לסטנדרט הצדק הקיים בו. התלות בגורם חיצוני לקיום האמיתי, הופכת אותך ללא עצמאי באופן מלא. רק כשאתה הופך לעצמאי פיזית אתה יכול להיות אחראי לסטנדרט הצדק.
יש מרכזיות של הפוליס בתפיסת אריסטו. אדם חייב לחיות במסגרת מדינית כדי לממש את עצמו ולחיות בכלל. אם לא יהיו ערכים משותפים, תהיה קריסה של מדינה, והדבר יכול להביא לחוסר יציבות ומהפכות. יש חשיבות גם לדיבור בשותפות ובקביעת הסטנדרטים הללו.
"טבעית אמנם בכל בני האדם השאיפה לשותפות מדינית, אולם הראשון שהקים אותה העניק להם הטובה הגדולה ביותר"
מצד אחד טוען אריסטו כי המדינה טבעית, ומאידך מישהו היה צריך להקים אותה. אין זו סתירה, אפילו אם היא טבעית, זה מצריך את האלמנט האנושי כדי להקים אותו. ללא חיקוק אקטיבי ומעורבות, לא יהיה להם תוקף בעיני האדם החי בחברה. הגשמת הטבע היא בהתאם לטבע אך מחייב יוזמה אנושית.
