אריסטו: השותפות המדינית: אפיוניה וההבדלים המהותיים בינה לבין הבית והכפר
אפיוני המדינה [פוליס]
"השותפות המורכבת מכמה כפרים, כשהיא שלמה, כבר מדינה היא, מאחר שהגיעה למדרגת הסיפוק העצמי הגמור"
היא מספיקה לעצמה באופן מלא ואינה זקוקה לדבר מבחוץ. יש סיכוי לדלות, אך אפשר להחזיק את המדינה ולא לרכוש דבר מבחוץ. סמכות גם לגבי החוקים.
המובנים שבהם המדינה טבעית: שתי המשמעויות של הטבע
"התהוותה של המדינה לשם החיים וקיומה לשם החיים הטובים"
הבחנה בין הסטנדרט הבסיסי של הטבע (ההכרח – הדברים הבסיסיים שעו את האדם לשרוד) לבין החיים הטובים שהם הסטנדרט הגבוה של הפיזיס – תלוס – תכלית – החיים הטובים הם תכלית האדם. השאיפה אל מה שאדם צריך להיות. מטרתו (מה שהופך את האדם לאדם – החיים האינטלקטואליים). הפוליס מאפשרת גם את זה וגם את זה – כיוון שיש פנאי, יש אפשרות להשתחרר מהעול היומיומי כדי להתמקד בדברים עיוניים.
"אם טבעיים גם מיני השותפות הראשונים, טבעית המדינה בכללה"
אם היכולת לשרוד היא תוצאה מקיום המשפחה והכפר והמדינה מביאה אותנו לסיפוק עצמי, גם המדינה תורמת בכיוון זה.
"הטבע תכלית… הסיפוק העצמי הריהו תכלית וטוב ביותר".
אם המדינה מאפשרת לאדם להיות מספיק לעצמו זו היא אותו הגעה לתכלית העליונה.
ההבדל המהותי בין המדינה לבין הבית והכפר
לפי אריסטו הבית והכפר מוגבלים ביכולת שלהם ליצור עצמאות והאדם לא יכול להיתלות בהם לקיום לטווך בינוני או ארוך. המדינה מביאה את הקיום הפיזי לשלמות, אך גם פותחת אפשרויות נוספות לחיים רוחניים וטובים של האדם.
המשמעות של קביעת אריסטו "שהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע"
"האדם הוא בעל חיים מדיני על פי הטבע. מי שאין לו מדינה, על פי טבע ולא על פי המקרה, הריהו או פחות או יותר מאדם"
מושג שמשפיע מאוד על המחשבה המדינית. יש מספר הוגים שחולקים על קביעה זו. קביעה שהאדם פוליטי מטבעו כלומר הוא זקוק למסגרת המדינית, והוא לא יכול לשים דגש על זכויות. כלומר, המערכת המדינית היא העליונה. הדגש הוא על טובת הכלל.
הרהורים על האופי של בני האדם שאינם מסוגלים לחיות במסגרת המדינית
"הריהו או פחות או יותר מאדם. הוא כאותו חסר שבט, חסר חוק, חסר בית שמכנה אותו הומיראוס, כי בהיותו חסר מדינה על פי הטבע הוא גם אוהב מלחמה"
חוק – דבר שמשתף אנשים, מביא להסכמה על צדק וערכים. אדם לא מצליח למצוא שפה משותפת וערכים משותפים עם האחר.
"מי שאני יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפי כך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה אלא הוא או חיה או אל"
החלק הזה יוצר מחלוקת רבה בנושא ה"אל". יש אנשים הטוענים שהוא אומר זאת סתם כדי להסביר שזה לא מתאים לאדם ויש הטוענים שהאזכור הזה הוא בא לאזכר את האיש שחי את חיי העיון (אלוהי). אריסטו בסופו של דבר, בניגוד לאפלטון, יאמר שאותו אדם הוא כמו אל שאמנם זקוק לדברים מסוימים שהחברה מספקת אך הוא יכול לחיות בשוליים של החברה.
"כמו שהאדם, כשהגיע לכלל שלמותו, הוא הטוב שבבעלי החיים, בגך שנפרד הוא מהחוק והיושר הריהו הגרוע מכולם. קשה ביותר העוול המזוין…. אם חסר הוא השלמות, הריהו הפושע והפרוע שבבעלי החיים, ואף הניתן ביותר לזימה ולזוללות"
בני האדם שאינם מסוגלים לחיות במסגרת המדינית היא שהם משתמשים בכלים השכליים שיש להם לתחבולות ומזימות.
האדם לבד אינו מספיק לעצמו ולהמשך קיומו
"כך ברור, שהרי אין היחיד מספיק לעצמו כשהוא נפרד [מהמדינה], ולפיכך יחסו [למדינה] כיחסו של כל חלק אחר לכלל שלו".
האדם הוא למעשה חלק מכלל.
עדיפות הכלל על הפרט
"קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תמצא רגל או יד. … המדינה, אפוא, גם טבעית, גם קודמת ליחיד"
לדעת אריסטו לפעמים האדם צריך לשלם את המחיר כפרט למען טובת הכלל, למען האפשרות שהפרטים באופן כללי ימשיכו לחיות.
