התפסן בשדה השיפון – דמותו של הולדן:
ההתלבטות בין ילדות ובגרות – ב-"התפסן בשדה השיפון" הולדן בן 17 ומספר על התקופה שהוא היה בן 16. הוא בחור גבוה (1.86). חצי מהשיער שלו שחור וחצי ראש מלא שיערות שיבה, דבר זה מסמל את העובדה הוא נראה מבוגר אלב הוא בעצם ילד –הוא חצוי ולא מגובש, לא צעיר אבל גם לא בוגר. הוא טוען שלעתים קרובות הוא מדבר כבן 13 וגם מעיד על העובדה שהוא שקרן.
התנהגות משונה כדי לקבל חום ואהבה – הולדן רואה את עצמו ככבשה השחורה בבית. לדעתו כולם מוכשרים ורק הוא לא. הוא מחזק את הדעה הזו ע"י התנהגות יוצאת דופן – הוא מגדיר את עצמו כפחדן, הוא נוטה לאבד דברים ומשתדל להראות כמשוגע. למעשה הוא יודע שאינו משוגע, הוא פשוט רוצה חום אהבה ותשומת לב – דברים שאין לו. הולדן רואה עצמו כבעל שליחות להצלת הילדים מפני עולם המבוגרים.
הבדידות, הניכור והניסיון ליצור קשר עם אנשים – הולדן מאוד אוהב לקרוא, אך ההתיחסות שלו לסופרים היא דרך היכולת ליצור קשר איתם, כמו בספר שהוא אהב ורצה להיות החבר הכי טוב של הסופר. זאת משום שהוא מרגיש בודד והספרים הם מעין צורת תקשורת בעבורו עם דמויות ועם סופרים. הולדן נמצא בחיפוש מתמיד אחר קשר, אף שאינו מודה בכך. אך הוא עומד בודד מול חומרנותם וצביעותם של הסובבים אותו. הוא מחלק את כל הסובבים אותו בחלוקה מוחלטת לשניים – למזוייפים אותם הוא לא סובל, וללא מזוייפים. ה"לא מזוייפים" היחידים המוזכרים בסיפור הם: אחיו המת, אלי, אחותו פיבי , הנזירות, ילדים חולפים ואולי גם המורה אנטוליני. ראו גם: בדידותו של הולדן קולדפילד.
הביקורת של הולדן ושל המחבר המובלע על עולם המבוגרים –
הזיוף – העולם נראה להולדן מזויף וצבוע. זאת ניתן לראות מהשימוש החוזר במילה "מזוייף" ומהסרתו של הולדן את כל גינוני הנימוס משפתו כדי להמחיש כיצד הלחץ החברתי מופעל גם על השפה עצמה. הולדן יוצא כנגד הקלישאות הנבוכות של בתי הספר מהיוחסים בארצות הברית, המטפחים אידיאל כוזב וריקני, ומכנה את מנהל בית הספר "פרצוף מזוייף". סאלי ידידתו של הולדן מתוארת כ"מזוייפת" פעמים רבות, משום שהולדן חש שאין עומק וכנות בדבריה. היא יוצאת לבלות עם הולדן כדי להראות ולא כדי להנות מחברתו, ורוב הזמן היא עסוקה בעצמה ובעיקר במראה החיצוני. באמצעות סאלי מבקר הולדן את השטחיות שביחסי אנוש מקובלים ואת חוסר העניין האמיתי בזולת. סלידתו של הולדן מחוסר כנות או מחוסר אמת מובאת גם בתאורו את ה"זיוף" של אמנות התאטרון אותה הוא מתעב על שום זיוף המציאות שבה. בעיניו של הולדן נראית הפעילות על במת התאטרון מגוחכת. ד.ב. אחיו נראה לו כ"זונה", כלומר – כמצטרף למועדון ה"מזוייפים", מפני שעבר מכתיבת סיפורי םקצרים לתסריטאות. הולדן אינו סובל את היזוף הקולנועי וחורה לו, שאחיו עבר מןהמחנה האחד למחנה האחר – של המזוייפים ולמעשה של עולם המבוגרים. הולדן מבקר גם את ה"זיוף" של קהל התאטרון – את האינטלקטואליות השטחית אשר הכל מנסים להתהדר בה גם אם אינם מבינים הבנה אמיתית את המחזה או את המשחק. בכל המקרים הללו מסתרת מאחורי התואר "מזוייף" ביקורתו החברתית של הולדן כנגד היבטים שונים של חיי החברה בה הוא חי: החומרניות, הסנוביזם, חוסר ההתייחסות לצורכי הפר, השטחיות האינטלקטואלית והצביעות. אולם כאשר הוא מנסה ליצור קשר עם אנשים, הוא נוהג כמו כולם בזיוף ובצביעות, דבר המדגיש את האמביוולנטויות של עצמו כלפי המבוגרים. כמו כן, הוא נוהג ללכת לסרטים, מושפע מהם וגם נוהג לחקותם ולדמות עצמו לגיבור.
חוסר הרגישות וחוסר הנכונות להקשיב – הולדן סבור כי כל אנשים עסוקים בעצמם ואינם מתפנים להקדיש מזמנם לפרטים העשויים להיות חשובים לזולתם. כשהולדן מבקש מטרדלטר למסור דרישת שלום לג'יין והלה מבטיח לעשות זאת, יודע הולדן מראש כי "בחור כמו סטרדלטר אף פעם לא ימסור ד"ש למישהו" כאן מטיח הולדן ביקורת באנשים המזלזלים בחשיבותם של דברים היקרים לזולת. הולדן מגנה גם את ליאן, ידידתו הטובה של אחיו ד.ב. המתפעלת מכך שהוא בהוליווד כמו אנשים נוספים. ע"י כך הוא מבקר את רמתה התרבותית של החברה המעדיפה את עולם הסרטים, הפרסום והכסף המזוייף על עולם האומנות ועל היצירתיות האמיתית.
יחסו של הולדן לחוקים – הולדן מבקר את היצמדותם המוגזמת של הסובבים אותו לחוקים ואת אי סובלנותם כלפי הדברים החשובים לזולתם. מחאתו של הולדן היא נגד שלטון השכל ובעד ביטויי הרגש. הולדן מוחה נגד הכפיה לנאום בדרך הגיונית ומסודרת ללא חריגות מהנושא ומעודד את הביטוי הרגשי, המתבטא ברצון לדבר על הנושא הקרוב ללב התלמיד, ג אם הוא חורג מהנושא שהוטל עליו. הוא קורא תיגר על החוקים גם משום הזדהותו עם "מחנה החלשים" ומתייחס בעוינות ובהתעלמות ל"מחנה החזקים". הוא איננו מקבל את חוקי המשמעת בפנימייה, מעשן בחדרים וברכבת ומזמין לעצמו משקאות חריפים בניגוד לחוק. הוא בוחר להתעלם מהחוקים משום שהם מסמלים עבורו את ה"חזקים" והמבוגרים.
