חמשת הקשיים הגדולים במיסוד הדמוקרטיה הישראלית:
א. משטר דמוקרטי מבוסס בראש ובראשונה על מנגנונים להגבלת הכוח של המדינה כלפי האזרחים. לכן, משטרים דמוקרטיים בהם הייתה מלחמת אזרחים בין העם ובין השלטון (צרפת, אנגליה ומקומות אחרים), הציבור מודע לכך שהמדינה יכולה להיות אויב העם. כלומר, השלטון עשוי, בסיטואציות מסוימות, להגביל את חופש ההתארגנות והחירות וכו'. אחד הדברים הראשונים שקרו בחברות אלו לאחר המהפיכה הוא הגבלת זכויות השלטון לפגוע בערכים אלו. לעם היהודי לא הייתה מדינה במשך 2000 שנים, ולכן היה קרובן לרדיפות. כתוצאה מכך, ההנהגה הציונית ראתה בהנהגת הכוח של המדינה כלי חיוני להבטחת העם והחופש שלו. לכן, בניגוד לחוויה שעברה על העם הצרפתי והאנגלי, העם היהודי עבר חוויה מסוג שונה (של רדיפות ע"י מדינות או עמים זרים), וזו הסיבה שמנהיגי הציונות ביקשו דווקא לשמור על הכוח של השלטון, ואולי זו הסיבה שמדינת ישראל נעדרת חוקה, מכיוון שחוקה יכולה לשלול החלטות של הממשלה, ומקימי המדינה חששו ממצב כזה ולכן נמנעו ממנו מראש בכינון המדינה.
ב. הטלת מגבלות על החלטת הרוב. ברור כי רוב 'משתולל' איננו נחשב לרוב דמוקרטי, וקל מאוד (בתנאים מסוימים) להדרדר למצב כזה (כמו בגרמניה). לכן, תיאורטיקנים רבים מתנגדים, למשל, לקיומו של משאל עם. הם טוענים כי משאל עם עלול 'ליפול' לידי קבלת החלטות שהיא תוצאה של התלהמות ולא של שיקולים רציונליים. מדינת ישראל הוקמה באופן עקרוני ואידיאולוגי כדי שיהיה רוב יהודי, לאחר שנים רבות שהיו בסטטוס של מיעוט. כלומר, הדמוקרטיה, בהקשר הישראלי, תמיד נקשרה ברעיון של רוב, למרות שלא כך מוגדרת הדמוקרטיה במקורה. הדמוקרטיה אמורה לאזן בין כלל הכוחות השונים, ללא שום קשר לגודלם: כלומר, רוב עשוי לגרום לפילוג בעם לא פחות ממיעוט, אם ינהג בצורה לא דמוקרטית. במדינת ישראל, בגלל סיבות היסטוריות, נוטים לחשוב בטעות שהמהות של הדמוקרטיה נעוצה בשלטון הרוב (כאשר הכוונה כאן לרוב פוליטי אלא לרוב אתני, כלומר, רוב יהודי). וברור כי רוב אתני איננו רוב דמוקרטי, משום שהוא איננו נתון לשינויים דמוקרטיים (בניגוד לרוב פוליטי שיכול להשתנות מידי ארבע שנים בבחירות). לכן, הציע פרופסור סמי סמוכה לכנות את ישראל כ'דמוקרטיה אתנית' (על אף כי הגדרה זו היא בעייתית מכיוון שבמובן מסוים קיימת בה סתירה בסיסית בין המושגים 'דמוקרטיה' ו'אתניות').
ג. הפרט: דמוקרטיות מבוססות במידה רבה, על זכויות האדם והאזרח. הדמוקרטיות הליברליות מבוססות על תרבות מפוכחת של אינדיבידואליזם, כלומר, בנוסף למעמדו הנורמטיבי והרוחני של הקולקטיב (כלומר של העם), קיים גם מעמד נורמטיבי חזק של הפרט כפרט. כלומר, זכויות הפרט איננו דבר שנוצר 'יש מאין', אלא מתהליך ארוך של כ 1400 שנה של התפתחות האינדיבידואליזם באירופה. במקרה של ישראל יש נטייה מאוד חזקה להדגיש זכויות ולא חובות (כלפי הכלל). אולם, נראה כי החל משנות ה80- החלה להתפתח בישראל תרבות של אינדיבידואליזם, אך כזאת שאיננה דמוקרטית במיוחד: כלומר, מבחינה כלכלית נראה כי קיימת נסיגה ברורה ממדינה הדואגת לרווחת אזרחיה, למדינה בה כל אדם נוטה לדאוג לעצמו (הנשענת על קפיטליזם).
ד. הפרדה בין דת ומדינה: לישראל יש סיבות היסטוריות חשובות בגללן קשה לקיים בה עיקרון זה של הפרדת הדת מהמדינה. בניגוד לנצרות ולאיסלאם, היהדות איננה דת אוניברסלית בהגדרה, אלא היא נחשבת לדת של עם מסוים (ולכן היא גם איננה ממש מיסיונרית). לכן, אפשר לומר שמצד אחד מאחר והדת היהודית היא דת של לאום, ההפרדה בין דת ומדינה (שהיא כ"כ קלה בחברות נוצריות) היא קשה כ"כ בישראל, מכיוון שהפרדה בין דת ומדינה תגרום גם להפרדה מסוימת בין המדינה והלאום. והפרדה זו היא בעייתי ביותר לקיומה של ישראל כמדינה יהודית. למרות זאת, ברור שלדמוקרטיה קשה מאוד להשלים עם מצב שדת הגמונית תהיה דת המדינה, והפיתרון למצב זה נעוץ בעובדה שבתוך העם היהודי יש זרמים רבים של יהדות, ולכל אחד מהזרמים הללו יש תפיסה שונה לגבי הרמה בה יש לקיים את היהדות. חלק מן הקבוצות הללו סבורות כי הקבוצות האחרות אינן 'יהודיות מספיק', או שהן יהודיות במובן שגוי. מדינת ישראל תצטרך לשנות את המצב הנוכחי, שבו הכנסייה האורתודוכסית היא השלטת (הרב הראשי הוא אורתודוכסי), ובהקשר הזה ההתפתחות של המדינה לשוויון בין גישות יהודיות שונות לנושא הדת מכיל בתוכו גם את המפתח לסובלנות כלפי דתות אחרות.
ה. הקושי של האזרחים להפנים כללי פורמליים של התנהגות: נקודת המוצא של העם הישראלי בהקשר לכללים הפורמליים הוא כיצד ניתן לעקוף אותם. ייתכן כי הסיבה לכך טמונה בעובדה שהעם היהודי היה נתון שנים רבות תחת שלטון זר תחתיו ניסו לחתור, כאשר 'חתרנות' זו נתפסה כלגיטימית (ניתן לראות ביטוי לכך ב'הירואיות' של התנועות המחתרתיות: האצ"ל, הלח"י וכו').
