מבוא לפוליטיקה ישראלית:
העיסוק בסוגיה 'כיצד לסווג את המשטר בישראל' הוא בעייתי ואין עליו קונצנזוס.
אם ההגדרה ל'דמוקרטיה' היא הדרישה המינימלית לדמוקרטיה היא תהיינה בחירות כלליות, חופשיות וסודיות, אז ישראל עומדת, פחות או יותר, בהגדרה זו (למעט ההגדרה של 'כלליות': משום שחלק מסוים מהאנשים הנמצאים תחת ריבונות ישראלית אינם בעלי זכות בחירה).
אולם, דמוקרטיה במובן היותר רחב של המילה היא הגדרה מורכבת יותר, הרבה מעבר לדרישה הבסיסית שהובאה לעיל.
יש להסתכל גם על תרבות פוליטית, הפרדה בין דת ומדינה, קיומם של זכויות האדם והאזרח, מדדים של שוויון ומעמד כלכלי וחברתי, מדדים של חירות, חופש הביטוי, חופש ההתכנסות, חופש היצירה האומנותית ללא צנזורה. כל אלו חשובים לקיומה של מדינה כמדינה דמוקרטית.
בד"כ אנו נוטים לחשוב שמדינה דמוקרטית היא מדינה שיש לה חוקה, כלומר, מערכת של עקרונות אשר אמורה להבטיח שהפוליטיקה היום-יומית איננה חורגת ממחויבויות עקרוניות מסוימות של המערכת כמערכת. כלומר, ההסבר המקובל ביותר לחוקה, בלשון של תיאוריה משפטית, אומר כי חוקה היא מערכת הנורמות הבסיסיות של המדינה וכללים המבטיחים שנורמות אלו יכובדו. לדוגמא: מדינה שבה קיימת הפרדה ברורה בין דת ומדינה, אם המוסדות הדתיים יקבלו החלטות שלא מסמכותן לקבל, ניתן יהיה לומר כי מדובר בהפרה חוקתית.
מדינה שבה חלק גדול מהאוכלוסייה נתון תחת כיבוש, גם עובדה זו מקשה על הגדרתה כמדינה דמוקרטית. מדינה שיש בה השפעה גדולה של הצבא על המדיניות והפוליטיקה, גם זה עשוי להקשות על הגדרתה כדמוקרטית.
ע"פ מערכות הסיווג הנורמליות, ישראל מוגדרת כמשטר פרלמנטרי רב-מפלגתי (בשונה ממשטר פרלמנטרי דו-מפלגתי). בישראל, כמו במדינות אחרות (צרפת, איטליה), קיים משטר רב-מפלגתי שהוא תוצר של שיטת הבחירות היחסיות. כלומר, כל בעלי זכות הבחירה במדינה נחשבים כיחידה אחת והייצוג בפרלמנט הוא פונקציה של גודל קבוצת התומכים במפלגה מסוימת. כדי שמס' המפלגות לא יהיה גדול מידי, נעשה שימוש ברעיון 'אחוז החסימה' (אשר אומר כי לא מספיק מס' קולות השקול למנדט אחד ע"מ להיכנס לכנסת, אלא יותר מכך). הניסיון להנהיג בישראל את שיטת הבחירה הישירה עורר מס' בעיות, אחת מהן היא האופציה שאפשרה למועמד להיבחר לראשות הממשלה למרות שאין לו רוב בפרלמנט. כיום הפרמלנט בישראל נתפס כמוסד שמייצג את ריבונות העם, ולכן הוא הסמכות העיקרית של השלטון. אבל, המוסד הזה כפוף באופן עקרוני לעם (משום שהוא נבחר על ידו): כלומר, העם הוא הריבון, אך הוא מאציל את סמכותו לפרלמנט.
הדינמיקה הפוליטית של משטר קואליציוני שונה במהותה, מטבע הדברים, מהדינמיקה הפוליטית במשטר דו-מפלגתי. בקואליציות בישראל, למשל, יש ייצוג יותר רחב של יותר סקטורים בחברה (ולכן במובן זה הן דמוקרטיות יותר), אך יש פחות יציבות מאשר בקואליציות דו-מפלגתיות כמו בארה"ב למשל. המוסדות בישראל (פרלמנט) הם מוסדות שמקימי מדינת ישראל התחייבו אליהם עם הקמת המדינה. החזון של מייסדיי מדינת ישראל היה שתקום בישראל מדינה דמוקרטית, אך היה וויכוח האם היא צריכה להיות ליברלית, לאומית או סוציאלית. בעבר התבטא וויכוח זה בדמות הזרמים השונים של הציונות (הציונות הסוציאליסטית, הציונות הדתית, הרוויזיוניסטית וכו'), ועם הקמת המדינה תורגם למס' מפלגות שונות במהותן:
– מפלגות סוציאליות (מפא"י)
– מפלגות ליברליות.
– מפלגות ימניות (חירות, ליכוד).
– מפלגות דתיות (חלקן ציוניות: מפד"ל וכו', חלקן לא ציוניות: ש"ס)
– מפלגות ערביות.
ככל שהייצוג של המפלגות הללו הוא יותר מדויק ויותר דיפרנציאלי בחברה, כך יש יותר פלורליזם במערכת הפוליטית. כאמור, זה יותר דמוקרטי אך גם גורם לאי יציבות, ודורש עריכת פשרות בין מפלגות מנוגדות. בעיות אלו יוצרות לעיתים את התחושה כי אולי עדיף היה אם המשטר היה חזק יותר. אולם, במדינות לאומיות יישום של תחושה זו עלול להוביל להרס המשטר הדמוקרטי (כפי שקרה בגרמניה עם עליית הרייך השלישי).
נוצר מתח עצום בין המוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל (אשר נבנו ע"פ המודל האנגלו-סקסי) ובין התודעה הפוליטית של החברה הישראלית (שהיא חברה הבנויה ממהגרים ממדינות רבות, אשר חלק גדול מהם הגיעו ממדינות לא דמוקרטיות). לכן, אפשר לומר שההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל היא היסטוריה של מתח בלתי פוסק בין המוסדות הדמוקרטיים ובין תרבות פוליטית ומורשת פוליטית לא דמוקרטית.
את אחת הסיבות לכך ניתן למצוא בעובדה שעם קום המדינה, היו רוב האזרחים פליטים ולא אזרחים. מדינת ישראל, כמו כל מדינה הקולטת מהגרים רבים, היא במובן זה פטרניאליסטית. כלומר, לא כ"כ הוצבה זכות בחירה בפני המהגרים: אולי מבחינה פורמלית הם היו אזרחים, אך מכיוון שלא הכירו את המנטליות ואורח החיים בארץ, היה קל מאוד להשפיע עליהם, ולכן במשך כמעט 30 שנים שלט השמאל בפוליטיקה הישראלית, מכיוון שהשמאל דאג שכל המהגרים שמגיעים יתמכו בו באופן אוטומטי. המהפך קרה ב 77' כאשר חלק גדול מה'פליטים לשעבר' הללו התפכח, ובמובן זה ניתן לומר כי אנשים אלו הפכו מ'פליטים' ל'אזרחים' ולראשונה ביצעו בחירה אובייקטיבית, ולכן העלו את הימין לשלטון. במדינת ישראל יש כיום נטייה הולכת וגוברת למשטר שבו כל קבוצה דורשת מהמדינה דברים מסוימים תמורת התמיכה בממשלה (קבוצות אינטרסים). מבחינה מסוימת, לישראל ולעם היהודי יש בעיה להצמיח תרבות של חברה אזרחית, בה האזרחים רואים את עצמם שותפים בהקשר של טובת הציבור, כלומר, אין התארגנויות רציניות של הציבור כנגד ההנהגה. במקום זאת, קיימות קבוצות אינטרסים אשר שולחות 'שתדלנים' לשלטון ע"מ להשיג כסף וכוח. כלומר, ע"פ טענה זו החברה הישראלית מבוססת על טובות הנאה ולא על אידיאולוגיה. בחברה כזו המוסדות הפוליטיים עלולים להישחק, ולכן חוקרים רבים טוענים כי עתידה של הדמוקרטיה הישראלית מוטל בספק, הן בגלל בעיות מבניות רבות (אי הפרדה בין דת ומדינה, הפרדה רופפת בין צבא ומדינה), הן בגלל היעדר תרבות פוליטית אזרחית 'הולמת'.
