קיום האל על פי הרמב"ם
שיתוף השם – כשיש מילה אחת שיש לה משמעויות שונות, ואין דבר משותף בין המשמעויות חוץ מאשר השם. כך עובדת האזוטריקה המקראית – משתמשת בשמות משותפים כדי להטעות את הקורא. לדוג', עין – מעיין, עין – אבר הראייה. המילים בעברית עשירות, לכל מילה יש כמה מובנים שונים. אפיון זה של השפה הוא סיבה להרבה חוסר תקשורת בין בנ"א. מורה נבוכים של הרמב"ם ממיר את טכניקת ההסתרה המקראית – מילים משותפות – בטכניקת הסתרה של סתירות ופיזור.
הרמב"ם אומר שכשמדברים על "כסא" לאלוהים, זה לא כסא כמו שמכירים אותו, אלא משהו אחר. כך מנקה הרמב"ם את האל מאנתרופומורפיה (=האנשה). ניתן לטעון שלהגיד על אלוהים שהוא נמצא זה חסר משמעות. אלוהים לא קיים. הרמב"ם לא אומר את זה בפירוש, אך אומר לתלמידים שלו לחשוב את המחשבות שהוא נותן עד הסוף. נותן ראשי פרקים. האם לחשוב את על הויה נגטיבה עד הסוף לא מביאה לאתאיזם.
אך גם אם האל נמצא, אין לו כל זיקה לבנ"א, כי כל זיקה כזו מבטלת את הטרנסצנדנטיות שלו. אלוהים משגיח זה אוקסימורון. האל של הרמב"ם מעלים את הדת של הרמב"ם. הנסיון הגדול של מורה נבוכים הוא נסיון לגשר בין האל של הרמב"ם לבין הדת של הרמב"ם.
הרמב"ם שואל את השאלה האונטולוגית – באילו סוגים של "יש"ים מאוכלס העולם? אפלטון למשל עונה על זה שהוא מורכב מאידיאות ודברים מוחשיים.
הרמב"ם אומר שיש 3 אפשרויות:
א. נמנעים – לוגית לא יכול להיות קיים. לדוג', משולש עם 190 מעלות.
ב. מחוייבים – מחוייב המציאות. משולש חייב להיות בעל 180 מעלות, בכל העולמות האפשריים.
ג. אפשרי – מציאות קונטינגנטית. לדוג', המחשב אינו נמנע המציאות כי המשפט "יש שלחן" אינו מכיל סתירה. אך גם אם לא יהיה שלחן (יישרף וכד') זה יכול להיות. קונטינגנטי – תלוי בגורמים שהם חיצוניים אליו. תלוי אונטולוגית – הכרתית. השלחן הוא הכרתית גם תלותי, כי הוא אחד מהרהיטים, שהוא אחד מהדוממים ואחד מה"יש"ים. כלומר, גם מושגית הוא תלוי באחר.
אנו רואים בעולם שיש דברים שהם אפשריים המציאות. אבן סינא, ובעקבותיו הרמב"ם, שואל אם יש מציאות הכרחית. הרמב"ם טוען שיש, כיוון שהקיום של אפשרי המציאות תלותי לגמרי במציאות אחרת. אם הכל אפשרי המציאות, המציאות עצמה לא קיימת. כלומר, חייבים להניח שיש משהו שהוא מחוייב המציאות ומקיים אותה. אם הכל תלוי במשהו, חייב להיות משהו שלא תלוי, שהוא הסיבה של עצמו. הוא מחוייב המציאות, מציאות לא קונטינגנטית, בלתי תלוייה, "סיבת עצמה".
אם נגיד על מציאות זו שהיא מציאות יציבה, בעצם אנחנו אומרים עליה שהיא תלוייה בקטגורית היציבות, ולכן היא לא מחוייבת המציאות. מרגע שמתארים את המציאות עם השפה, בעצם מעלימים אותה והופכים אותה לאפשרית המציאות. תנאי לכך שאפשר להשתמש בשפה כדי לתאר את העולם הוא שיש אובייקט אחד שא"א לדבר עליו. כלומר, משהוכחה קיומה של מציאות הכרחית באופן רציונלי, בעצם מוכח שחייבים להיות גבולות למציאות הרציונלית, יש משהו מחוץ לגבולות הידיעה. זו רציונליות שנוגעת בגבולות שלה. ההישג של הראייה המטאפיזית אינה בכך שגילתה משהו על אלוהים, אלא על גבולות היכולת של האדם.
אך גם אם נגיד שזה אלוהים, האם זה האלוהים שהתגלה בסיני, אליו מתפללים, אותו זה שעושה ניסים? איך מגשרים בין מציאות הכרחית לבין אלהי אברהם, יצחק ויעקב. בין מציאות שאיננה קונטינגנטית לבין תפילה, השגחה, ניסים וגאולה?
ההוכחה המטאפיזית של הרמב"ם מצביעה על קיומו של האל, אך גם על כך שאיננו יודעים מהו המובן של קיומו של האל. הקריאה של פויירבך, שאומרת שהויה נגיטבה מרוקנת את האל ממשמעות, לא מסתכלת על הבסיס התיאורטי של הויה נגטיבה, ההוכחה שיש אלוהים.
על פי התפיסה של הרמב"ם האיום הגדול ביותר על הדת הוא אלוהים. ככל שאלוהים גדול יותר הדת בלתי אפשרית יותר. המתח של התאולוגיה הוא האם להקטין את האל בשביל הדת או אם לצמצם את הדת בשביל אלוהים. הרמב"ם לא חשב שזה "משחק סכום 0". לכאורה יש מתח בלתי פתור בין דת לבין אלוהים.
כאשר הרמב"ם אומר שאלוהים לא ניתן לייצוג לשוני, מה בעצם כוונתו? שפה היא ייצוג של המציאות. אך זה לא מדוייק. המילה כסא לא מייצגת את הכסא, אלא את התפישה שלי את הכסא. יש בתודעה ייצוג מנטלי של הכסא בתודעה. המילה כסא מייצגת את הייצוג המנטלי. שפה היא ייצוג של הייצוג המנטלי. למה אי אפשר לייצג את אלוהים בשפה? שתי אפשרויות:
(א) אי אפשר לייצג את אלוהים בתודעה בכלל, התודעה לא יכולה לתפוש כלל את האל. כשל ייצוגי – אם אי אפשר לקלוט אותו בתודעה, א"א לקלוט אותו בשפה
(ב) אפשר לקלוט משהו מאלוהים בתודעה, אך דבר זה לא יכול להיות מבוטא ע"י שפה.
שאלה זו לא מקבלת תשובה ברורה במורה נבוכים של הרמב"ם. איל בר איתן כתב עבודת מסטר (שאפשר למצוא בספרייה) ובה הוא טוען שהרמב"ם האמין שיש אפשרות, גם אם מוגבלת, לקליטת האלהות בתודעה, אך אי אפשר לבטא את זה בשפה. כשכל הזמן עוסקים בשפה באלוהים, זה מקשה על התודעה לקלוט את אלוהים. הויה נגטיבה מנקה את התודעה ומכשירה אותה לתפישה כלשהי של האלוהים. הויה נגטיבה מאפשרת לייצג תודעתית את האל באופן מסויים. בר איתן משתמש במטפורה של ברק כדי לתאר את החוייה הזו. הויה נגטיבה אינה כשל, אלא הכשרה של התודעה למגע תודעתי עם האלהות. נסיון לשחרר את המחשבה, שבד"כ לכודה בשפה, מהשפה. נסיון לייצר מרחב תודעתי שבו המחשבה אינה רק נקודה בשפה. פעולה נגד השפה. לרושם הזה של אלוהים, שמושג באמצעות הויה נגטיבה, יש ייצוג לשוני. מילה שמייצגת את מה שא"א לתאר במילים (על פי א-ס, ס"א, ס"ב, ס"ג) – היא השם המפורש, בן ארבע אותיות. אסור להשתמש במילה הזו, כי מרגע שמשתמשים במילה היא נשחקת, כיוון שהיא עוברת השאלה ומשתמשים בה עוד.
לפי הרמב"ם אם היה אפשר להשתמש בשם 4 אותיות, היינו מכנים אנשים ככה כשאנחנו מעריכים אותם מאד. מרגע שמילה לא מוגנת, היא מתחילה להיות מילה משותפת. מילה אחת בשפה העברית לא יכולה להיות משותפת, והיא שם ה'. אלוהים לא נכנס לעולם, וגם המילה שמייצגת אותו לא מתארת שום דבר אחר. אין במילה הזו שימוש קומוניקטיבי, כי זו מילה שלא מתארת את העולם. לכן כשמשתמשים בה בנוגע לאלוהים לא מכניסים את האלוהים לעולם.
