תחנות בביקורת הספרות: פייר קורניי

פייר קורניי

מצב תרבותי בצרפת במאה ה-17:

טאסו, קורני וג'ונסון – הושפעו מאוד מכתיבת אריסטו.
אסי, קורני ומולייר – 3 היוצרים המרכזיים בצרפת במאה ה-17.
התיאוריות שנכתבו הושפעו מהאבסולוטיזם של לואי ה-14.
המוקד לכתיבה על התיאוריות היה הרנסנס האיטלקי ולאחריו הרנסנס הצרפתי.
במאה ה-17 (1637) עלה המחזה le sid של קורני. המחזה היה הצלחה מסחררת בכל צרפת. התיאוריות שנכתבו הכילו הנחות על תפיסות מוסר של האדם וכיצד ראוי שהאדם יחיה.
Jean Chapelan – כתב עקרונות למשחק בתיאטרון שהשפיעו על קורני.
נימוס והתנהגות טובה הוא מימוש הפוטנציאל שקיים באדם לכשעצמו.
הסוגה הגבוהה של היצירה נחשבה למחזות (תיאטרון) ושירה, הרומן (פרוזה) רק התחיל.

מושגי יסוד אצל קורני:

מושג הקתרזיס אצל קורני: ההנאה הוא המושג המרכזי ביותר.
מושג ה- Vrai sem blance– מה שמסתבר.
· עקרון ה- Bien se ance– התגלמות האדם הטוב. נימוס, התנהגות וכד'. במאה ה-17 הדבר המסתבר ביותר שיכול להיות, הדבר העמוק ביותר והטבעי ביותר של האדם.
שלוש האחזויות: זמן (אצל אריסטו זה המלצה בלבד – סיבוב שמש אחד), מקום (אריסטו לא דרש את אחדות המקום), עלילה.

ביקורת של Scudery:

Scudery – מבקר, שקטל את המחזה של קורני (גם מתוך קנאה).
תקף את המחזה דרך השימוש במושג ה- Bien se ance: לא יתכן שמישהי תתחתן עם הרוצח של אבא שלה כי אז היא תהיה מפלצת (כמו שנכתב במחזה), זה סותר את ההגיון של האדם. לא יתכן שמתואר כזה מקרה במחזה כי זה פשוט לא הגיוני.
תקף את עקרון אחדות הזמן: אי אפשר לעשות כל כך הרבה דברים במחזה אחד: גם מלחמה, גם חזרה מהמלחמה ועוד. חלה פגיעה באחדות הזמן=> פגיעה ב- Vrai sem blance.

השלכות הויכוח…

האקדמיה מכריעה: סוף שנת 1937 הכריעה האקדמיה בנושא: איך ראוי לכתוב מחזה – עקרונות מנחים (נכתב ע"י Jean Chapelan).
העולם הוא קוסמו-פוליטי. יש קשר הדוק בין איטליה (שהייתה המקור), צרפת ואנגליה – דיון זה שם את צרפת במרכז הדיון.
קורני החליט לכתוב "תגובה" להכרעת האקדמיה. ופיתח את התיאוריה שלו כיצד ראוי לכתוב מחזה (כתב 3 מאמרים).

ביקורת המחזות של קורני – מאמר ראשון:

· הקשר בין המהנה לבין למועיל – נוסח בתחילה ע"י הורטיוס. עבור קורני זה ההנאה היא הדבר המרכזי והחשוב ביותר ביצירה. יחד עם זאת, הוא אינו מסוגל לוותר על התועלת שבמחזה. קורני מציין שקשה ליצור משהו שהוא מהנה ואינו מועיל בדבר [כנראה היום זה ממש לא נכון]. הוא מציין 4 דרכים לשלב מוסר (מועיל) במחזה:

א. משהו מפורש – בתוך המחזה צריכים להיות משפטים וציטוטים המציינים דברי מוסר.

ב. התיאור בעלילה – יש לתאר במחזה דמות הנמצאת בצומת דרכים – בין הטוב לבין הרע. התיאור צריך להיות תואם לדברים הקורים במציאות.

ג. עיצוב דמות בעלילה – אם הדמות טובה צריך להרגיש כלפיה טוב. אם הדמות אימצה את הדרך הרעה, אז יש לגרום לצופה להרגיש תיאוב לדבר.

ד. הזיכוך של הריגושים על ידי חמלה וחרדה (מרחיב יותר במאמר השני).

· עיסוק משווה בין הקומדיה לטרגדיה.

א. האהבה – המקום של האהבה בתוך העולם של השירה הגבוהה. הטענה של קורני היא שהאהבה היא לא דבר גבוהה מספיק. (היה קרב בין קורני לראסין, שבו ראסין ניצח ביצירת המחזה "דרניס" שבו האהבה שהייתה המרכז ניצחה, המחזה זכה לאהדה רבה.)

ב. השלמות והשיעור (כמו אריסטו) – נכון לכל סוגה (גם לקומדיה וגם לטרגדיה).

· עיסוק טכני:

א. הגדרת האופי הטוב (ההפך מאריסטו – אצל אריסטו אין הפרדה בין האתי לבין האסתטי). אצל קורני הדמות מבחינת העיצוב שלה היא טובה – לבדוק בדיוק למה התכוון.

ב. המערכה הראשונה (לא מופיע אצל אריסטו, בזמנו לא הייתה חלוקה למערכות): המערכה הראשונה צריכה להכיל את הכל. כל מה שמתפתח צריך לקרוא במערכה הראשונה. אחרי המערכה הראשונה הדברים צריכים להתחיל להתלכד.

ביקורת המחזות של קורני – מאמר שני:

קתרזיס: כשאנחנו צופים בטרגדיה אנחנו צופים באסון, מתעורר רגש של פחד, הפחד שמתעורר הוא פחד של הזדהות => שיקרה לנו אסון דומה. מתעורר אצל האדם רצון להסיר את האסון מעצמו. הצופה עושה פעולה מכוונת כדי לעקור את הרגש => הפעולה הריגשית של עקירת הרגש היא הקתרזיס: "כדי להמנע מהתוצאה יש לבטל את הסיבה".
Example
Creinte refleche
אם הדמות על הבמה לא הצליחה לעקור את הרגש, קל וחומר שהצופה לא יצליח לעקור את הרגש. לכן הצופה צריך להתאמץ ולעקור את הרגש. => העבודה של הצופה היא להפוך את המעשה לדבר מוסרי. האחראיות היא לא על היוצר אלא על קהל הצופים בדרך בה הוא מפרש.
חרדה או חמלה – עפ"י קורני אפשר לייצר או חרדה או חמלה כדי שיהיה קתרזיס. למרות שהוא טוען שחמלה מייצרת חרדה במידה מסויימת, אך חרדה לא מחייבת חמלה.
היצירה צריכה לעורר קתרזיס. אך רגשות החמלה והחרדה לא בהכרח צריכים להגיע מהדמות הראשית.
הצדק הפואטי: האיש הטוב => מקבל סוף טוב. האיש הרע => מקבל סוף רע. אם יוצרים מחזה אחר שבו הרוע מנצח, חייב להיות סיום במצב של חולשה.
המסתבר: תמיד עדיף להכניס לטרגדיה את מה שמסתבר. אם הצופה יתחיל לתהות האם יכול להיות שהדבר שמוצג בטרגדיה יכול לקרות באמת – זה לא טוב.
העמידה בכללים: קיים מתח לא פתיר בין הרצון לעמוד בכללים ובין הרצון להפר אותם (בדומה להורטיוס).
ההכרחי:

א. אצל אריסטו ההכרחי אומר א' חייב לנבוע מב' => זה לא רק דבר אסטטי אלא סטטיסטי הנובע מהפילוסופיה של אריסטו

ב. אצל קורניי, ההכרחי הוא מה שהמשורר צריך בשביל המחזה, המטרה של המחזה. מובן טכני רחב לביטוי. כל מה שצריך לקרות בשביל המחזה, גם אם הוא שובר את הכללים (לדוג' הלחימה בלה סיד למרות שלא מסתדרת עם הזמנים היא הכרחית).

· הבחנה בין סוגי סבירויות:

א. סבירות פרטית וכללית: הסבירות הפרטית – מה שדמות היסטורית עשתה ומה שקרה לה, הסבירות הכללית – סבירות פוטנציאלית, מה סביר שמלך יעשה, שבת תעשה? (הסבירויות לא בהכרח סותרות, אבל לעיתים יש סתירה).

אריסטו טען שהמחזה חייב להיות רק עפ"י הסבירות הכללית (רק עפ"י מה שפוטנציאלי שיקרה). אם יש משהו שהוא לא מסתבר הוא לא יכול להיות מוצג במחזה. קורניי לעומת זאת, הכניס את מושג הסבירות הפרטית, אירוע היסטורי שיכול להיות ויכול להיות מוצג במחזה.

ב. סבירות רגילה ויוצאת מגדר הרגיל: סבירות רגילה – נפוצה סטטיסטית, סבירות יוצאת מגדר הרגיל – נמוכה סטטיסטית.

הרעיון של הוספת ההבחנות: הם להפוך את העקרונות האריסטוטלים לגדולים יותר ורחבים יותר ולאפשר לעשות יותר.

שלוש האחזויות:

· זמן

א. אצל אריסטו זה המלצה בלבד – סיבוב שמש אחד.

ב. קורניי הגדיל את הזמן ל-30 שעות.

ג. קורניי מציין אם המחבר באמת יכניס את כל האירועים לזמן כה מוגבל, המחזה יהפוך להיות לא הגיוני לצופה.

ד. לכן, עדיף לא לוותר על אירועים במחזה, אלא לטשטש את הזמן: "לרמות" את הקהל ולא לתת לו להרגיש את תחושת הזמן.

· מקום

א. אריסטו לא דרש את אחדות המקום.

ב. אחדות המקום: עבור קורניי, אם כל האירועים צריכים להיות בסיבוב שמש אחד, הם לא יכולים להתפרש על יותר מדי מקומות => הכרח לוגי. כיצד קורניי פותר את הבעיה?

– הבמה => היא שום מקום. בכל מקרה היא לא מייצגת את כל המחזה. בכל מקרה יש קונבנציה לא ריאלית ולא מדוייקת (היא לא בגודל של כל פריז, יש עוזרי במה וכד'). קורניי טוען שאם טוענים שהבמה היא שום מקום, ובכל מקרה הקהל מכיר בקונבנציה של הבמה => אז אין שום בעיה.

– כאשר המחזאי בונה את רצף האירועים, עליו לבחור יום אחד בו רב האירועים קורים.

–

ג.